תקציר נושאי פרשת “מטות”

[shashin type=”photo” id=”5069″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”] ספר במדבר, פרק ל’
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים. נדרים הם עניין רציני וההנחיה הבסיסית היא שכל מה שאדם נודר או אוסר על עצמו עליו לקיים. לאחר מכן מופיעים דינים שונים ועל האפשרויות השונות להפר נדר שלך או של מישהו אחר (ומתוך כך גם למדו חכמים בדוחק רב את האפשרות להתיר נדר). ענין נדרים חמור ולכן מקובל מאד להוסיף את הביטוי “בלי נדר” אחר כל אמירה שמשתמע ממנה התחייבות כלשהי. אין הכוונה לזלזל באמירה או להראות שאין שום כוונה אמיתית בה, אלא להדגיש את העובדה שהנאמר אינו בבחינת נדר לפי דיני התורה.

פרק ל“א
בני ישראל יוצאים למלחמה במדיינים, במצוות ה’ ומשה אוסף צבא של 12,000 איש, 1000 מכל שבט והם נוחלים ניצחון מוחץ. ענשם של המדינים חמור יותר מאשר בכל מלחמה רגילה על כיבושי שטחים מכיוון שחטאו בנסיון לפתות את ישראל ולגרום להם לבצע עבירות מהחמורות שבתורה ובמקרה הזה, עבודה זרה וגילוי עריות. משה מצווה להרוג את הנשים הבוגרות והזכרים שבטף ולהשאיר בחיים רק את הנשים הצעירות.

עונש זה גורם לקורא של ימינו חוסר נוחות, אם כי הוא חמור מעט פחות מעונשו של עמלק (שם נדרשו להשמיד אפילו את הבהמות). עונשים חמורים אלה אינם חלק מעונשי המלחמה הרגילים, אלא נקבעו רק במקרים מיוחדים כאשר חטאם של העמים כלפי ישראל היה חמור במיוחד.

אלעזר הכהן מביא את דיני הכשרת הכלים שנלקחו כשלל מהגויים, כללים שהם הבסיס להלכות טבילת כלים.  בהמשך תאור חלוקת השלל בין האנשים היוצאים למלחמה ובין האנשים שנשארו בעורף, וגם את החלוקה לכהנים וללויים שאינם יוצאים למלחמה כלוחמים (אלא כנושאי הארון וכו’).

מפקדי הצבא שספרו את החוזרים מהמלחמה גילו שלא נפקד ממנו איש, וכל החיילים חזרו ממנה בשלום. ורואים בכך נס. כדי להודות על הנס, הם מביאים את הזהב שאספו כתרומה למשכן.

פרק ל“ב
סיום הפרשה עוסק בבני גד ובני ראובן שהם בעלי עדרים ומקנה רב שעוד בטרם עברו את הירדן ראו  שהארץ שממזרח לו עשירה במרעה ורוצים להשאר מעבר לירדן מזרחה. משה כועס ונוזף בם על שהם רוצים להשתמט ממלחמתו של העם והוא אומר להם: “האחיכם יבואון למלחמה ואתם תשבו פה?”

לתקון המצב הם מציעים לבנות תחילה מכלאות לצאן ולמקנה וערים לטפם ונשיהם, ומבטיחים לצאת בראש המחנה למלחמה בארץ ישראל ורק בסיומה יוכלו לחזור למקום בו בחרו להתנחל באופן סופי.

משה סונט בהם על שבחרו תחילה להגן על הרכוש ומורה שיש לבנות את תחילה את הערים לטף ולנשים ורק אחר כך את גדרות הצאן, הוא גם מדגיש שהתנאי להתנחלות מעבר לירדן מזרחה הוא שיבצעו את כל  התנאים. בני גד ובני ראובן מקבלים זאת ואז מצרף אליהם משה גם חצי משבט המנשה. משה מביא את הסכום לפני כל ראשי השבטים, וממנה את יהושע ואלעזר כעדים לקיום תנאיו. סופה של הפרשה מופיע בסוף ספר יהושע.