תמיכה ברבני קהילות באזורים בדרוג סוציו-אקונומי נמוך

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]רגע לפני יציאתו ממשרד הדתות העביר השר בנט תקנה לתמיכה ברבני קהילות באזורים בדרוג סוציו-אקונומי נמוך. על המועמדים לעמוד בשני קריטריונים:  עמידה בשתי בחינות הסמכה ברבנות ושמונה שנות לימוד במוסד תורני מוכר כולל מכינה קדם צבאית.  הקהילה צריכה להיות באזור הנמצא בחציון התחתון של הדירוג הסוציו אקונומי, ולקיים תפילות יומיות ובשבת.

זוהי דוגמא פשוטה לשאלה כיצד מתנהלת מדינה וכיצד ראוי לה להתנהל.

קודם כל נשאלת השאלה מדוע על המדינה לתקצב רבני קהילות. לא מדובר בשירות חיוני אלא בהעשרה, בערך מוסף.  משהו המקביל במעמדו לכל פעילות תרבותית אחרת. כשהמדינה בוחרת לממן רבני קהילות היא קובעת אחד משני דברים, או שפעולות התרבות האחרות אינן משרתות את חברי הקהילות ולכן מימון הרבנים שלהם הוא תחליף לכך או, ולדעתי זו תהיה הטענה של השר בנט, שכלל הציבור זקוק לליווי ותמיכה של רבני קהילות.

על השאלה השנייה ברצוני לשאול שתי קושיות: האחת, האמנם רבני הקהילות משרתים את כלל הציבור, האם הם עושים בכלל פעילות הפונות לכלל התושבים, או שמא הם משרתים את ציבור המתפללים ותו לא.

והשנייה, האמנם לכלל הציבור או לרובו יש ענין או צורך בשירותים מרבני הקהילות.

נדמה לי שהתשובה לשתי השאלות האלו היא לאו. לצערנו רבני ערים ורבני  שכונות אינם משרתים את כלל הציבור או את רובו, וכפי שנראה הדבר  גם לרוב הציבור אין ענין בשירותיהם.

אבל אולי זו אינה שאלה רלבנטית, אולי הממשלה קובעת לציבור את סדר העדיפויות לא לפי מה שהרוב רוצה, אלא לפי מה שהיא חושבת שהוא ראוי לו. בדומה לכך שהממשלה בוחרת לתקצב את האופרה או הפילהרמונית או התזמורת האנדלוסית לא על בסיס רצונו של הציבור אלא על סמך המדיניות שלה הקובעת שהדבר מהווה נכס תרבותי חשוב.

זוהי קביעה שקשה לתקוף אותה, אך ראוי לזכור שבמקרה זה לא ברור שאפילו רוב בממשלה סבור שהדבר חשוב, אלא השר הממונה בלבד.

גם אם נסכים שיש מקום שהמדינה תממן רבני קהילות, ראוי לבחור בקריטריונים שלא יפלו בין רב לרב ויאפשרו גם לבוגרי מסלולי הכשרה אחרים לעמוד בקריטריונים. הקריטריונים הנוכחיים נועדו בייחוד לרבני הציונות הדתית, ומחדדים את העובדה שמדובר כאן בשר שרואה את טובת ציבור מצביעיו על פני טובת המדינה כולה.

בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כאן כרב. השכר שלי ממומן על ידי ציבור המתפללים ובסיוע של התנועה המסורתית, קרן פרטית מארה”ב ותורמים מן הארץ ומחו”ל. האתגר המתמיד שלי הוא למלא את מצוות שולחי מבלי לסטות מתפיסת העולם המסורתית שלי. זהו תהליך מעניין ומרתק,  והוא מחייב חשבון נפש מתמיד. האם העשייה שלי תואמת את רצונם של מי שמשלמים את משכורתי.

הייתי מעדיף כי המדינה לא תממן רבני קהילות, רבני שכונות או רבני ערים. מרבית שרותי הדת שהמדינה נותנת ממילא מלווים במערכת כלכלית (כשרות , קבורה) אבל במידה והמדינה בוחרת לממן רבנים אלו, ראוי שיזכרו מי משלם את משכורתם וכי עליהם לעשות כל שביכולתם על מנת להיות שליחים נאמנים לא לסדר העדיפויות שלהם, אלא לזה של הממנים אותם, מבלי לסטות מתפיסת עולמם הדתית.

ההשלכות של כך יהיו משמעותיות ביותר, והן יחייבו את הקהילות לקיים תפילות נגישות גם לחסרי אוריינות דתית, ושיעורים המותאמים גם למי שאינם בקיאים בתורה. בנוסף הם יחייבו את הרבנים לנהל טקסי בר ובת מצווה וטקסים אחרים באופן הנותן כבוד למשפחה ולבחירות הדתיות שלה.  מי שמשכורתו מוטלת על הציבור חייב לזכור שבסופו של יום הוא פשוט שליח ציבור.