רשמי ביקור בדרום וערב בנושא ציונות

כתבה: אסנת אור-לוירר. 

ברצוני לשתף אתכם בשני אירועים שהייתי שותפה להם בשבוע האחרון.

הראשון ביקור הזדהות של הנהגת התנועה המסורתית עם קהילות התנועה בדרום. ביקרנו ביום ראשון (3 אוגוסט, ז’ אב) את קהילת “נצח ישראל” באשקלון, את הקהילה בשדה ניצן (חבל אשכול), את קהילת “אשל אברהם” בבאר שבע ואת קהילת “מגן אברהם” בעומר.  ביקור קצר בכל קהילה, וכל אחת בחרה להציג בדרכה, ללא אג’נדה, פשוט פגישה עם אנשים.

יפה לראות שבכל הקהילות מתמודדים עם אותם האתגרים, פועלים באותם שטחים: תיקון עולם, לימוד, להיות בית פתוח ומזמין לקהילה הסובבת. האתגר אצלם כאצלנו, מספר החברים המשלמים.

אמנם לא היה זה סיור עם סדר יום מובהק, אלא רק לראות ולשמוע את ההתמודדות בתוך התקופה האחרונה.

שלוש מתוך הקהילות הנן קהילות ותיקות מאוד ואחת חדשה יותר. כל קהילה עם היחודיות שלה. בכל מקרה כמו שאומרים, יצאתי לחזק וחזרתי מחוזקת, עם תובנה שבהחלט יש לנו קהילה לתפארת. אין להסיק מכך שאין לנו עוד הרבה לעשות אבל בהחלט יש לנו גם הרבה נחת, היקף עשייה רחב, מגוון, שותפים לדרך, כל אחד בדרכו, והרבה חיזוק לקראת המשך הדרך שלנו. אין ספק שהפעילות שאנו עושים חשובה, הן בקיום מקום תפילה שוויוני, מקבל ומזמין, והן בקיום פעילות של תיקון עולם, פעילות חברתית, נוע”ם, ארוחות משותפות, בחינה ולימוד של נושאים שעל פרק היום הציבורי, נושאים של הגליל ונושאים חינוכיים רבים אחרים.

האירוע השני התקיים ביום שני השבוע (4 אוגוסט, ט’ באב) שיחה בנושא ציונות שבין חורבן לתקומה, הזדמנות לשמוע מגוון דעות בנושאי השעה תוך קישור חזק היוצא מלוח השנה העברית. בעיני זו תרבות יהודית במיטבה. כמו גם החיבור לכוחות שלנו בגליל: ד”ר אסנת עקירב,שהיתה מרתקת בנקודת המבט החברתית של ציונות 2014; ומר נתן גולן, שחיבר באופן מרתק את ילדותו החרדית באנגליה להוויה העכשווית שלו והוסיף פרשנות נוספת למונח ציונות.  גם סיוון, ששם את העשייה ואת הקישור לכפר ולהווה, ולכוחות הגליל המערבי; וח”כ אלעזר שטרן, שהנו “צפוני דרומי”, ששזר בדבריו בין גולה למדינה, בין מקורות לכאן ועכשיו. ערב היונק מתוך התרבות היהודית לכאן ועכשיו ומעמיד אתגר חשיבתי וחברתי נכון הן לכפר שלנו והן למדינה.

בעיני זו מהות זהותנו, של המניין המשפחתי המסורתי, האתגר החינוכי ערכי השותה מתוך התרבות היהודית ומתוך המסורת ומתאים אותה לחיי הקהילה שלנו.

מאוד אהבתי גם את השימוש בכל הטקסטים שנבחרו: אם של אבי, מתוך דבריו של כצנלסון “שני כוחות נתנו לו לאדם”; כך גם הגמרא על קמצא ובר קמצא, שזכינו ללימוד קצר בדבריו של ח”כ שטרן; ובוודאי (אתם מכירים אותי ואת “שריטתי” בנושא “שואה ככלי חינוכי”) הבאת דבריו של אבא קובנר על ה”עשירי למניין”. כאן ברצוני רק לתקן דבר קטן, שאין גם בגרסה המקורית להוריד ולו במאומה, מהמסר שהעביר ח”כ שטרן. אבא קובנר היה אדם בקיא בתרבות ובתפילה הגם שהיה חילוני, כפי שהוא מעיד על עצמו בתוך “על הגשר הצר”, מסות בעל פה בעריכת שלום לוריא, תל אביב 1981, עמוד 121: 

בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה  – מרכזה העבודה, נשמתה – ת פ י ל ה . אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.  

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז”ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי. 

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. 

תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההווייה, אל המלים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד – אבל אחד בציבור.”

ובדיוק כמו שאמרתי בהערתי במפגש בערב, אבות הציונות, כל אחד בזמנו, כל אחד בדרכו, גם אבות השומר הצעיר (כן, גם יערי הראשון, זה מזשוב שבפולין) היו בקיאים בתרבות היהודית, היו בני בית במקורות, משהו מזה אבד עם הדורות, ואני מאמינה שעלינו להחזיר בקיאות זו, יניקה זו מאותם מקורות מים חיים של תרבות ומוסר ובחינה והתחדשות יהודית, כל אחד בדרכו, אבל מתוך ידיעה.

אני לא רוצה שיחליטו בשבילי אם התרבות היהודית שייכת לי, אני חושבת שאנו צריכים לקחת אחריות עליה, ולהפסיק להיות “רוב דומם” בקביעת הצביון של המרחב הציבורי הישראלי; הן בסובלנות, הן בקבלת האחר, הן בזכות קיומנו כאן במדינת ישראל ובצדקת דרכנו, והן באתגר עיצוב היהדות במאה העשרים ואחת בעולם מערבי דמוקרטי.