פרשת נשא על קינאה

פרשת נשא על קינאה. קינאת האיש, האישה הסוטה ואחוות המדוכאות.בפרשה שלנו מופיעה אחת מן הפרשיות הקשות שבתורה: פרשת אישה סוטה. השבוע, בשיעורנו ” פ”ש ומדרש לפרשת נשא”, בחרנו ללמוד את הנושא לעומקו.

במדבר, פרק ה’: יא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.  יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.  יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.  טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה–כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן.  טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה.  יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם.  יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.  יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ–הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.  כ וְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ–וְכִי נִטְמֵאת; וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.  כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ–בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה.  כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ; וְאָמְרָה הָאִשָּׁה, אָמֵן אָמֵן.  כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן–בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים.  כד וְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים.  כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה, אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת; וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה, וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ.  כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-הַמָּיִם.  כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ–וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ.  כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא–וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע.  כט זֹאת תּוֹרַת, הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, וְנִטְמָאָה.  ל אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה–וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ; וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן, אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  לא וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָוֺן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲוֺנָהּ.  {פ}

 

 שאלות רבות עולות מן הכתוב:  היה והבעל חושד באשתו כי זנתה מאחוריו, הוא רשאי לדרוש בדיקה בפני הכהן. המחזה המתואר במקרא מצמרר אותי בכל פעם מחדש. עומדת אישה, פרועת שיער, ויש מפרשים אף ערומה בחלק העליון של גופה, מושפלת, בפני הכהן, הבעל וזרים המביטים בה בבוז. עוד רגע ותוכרח לשתות “מים מאררים” – מים קדושים, מעורבבים עם עפר מן המקדש, ולתוכם הוכנס קלף עם מילות הקללה המופיעות בתורה, .ואת זה תשתה האישה . והיה וכשרה היא, דבר לא יקרה לה, ואף תתברך בזרע. אך אם פשעה ונטמאה, הרי שבטנה תצבוט וירכה תיפול, אולי מעין צירים יאחזו בה עד כדי מעין “הפלה” . אישה זו תקולל לעולמים. 

התורה נותנת מקום לרגש הקנאה,  רגש קשה ובלתי נשלט לפעמים, ומציעה סדרת פעולות לשיכוך עוצמת הכעס. האם לגיטימי היה הטקס בעת העתיקה? עדויות מדרשיות ממחישות כי אכן היו נוהגים בטקס זה בזמן הבית השני, ולקראת סוף ימיו, “משרבו המנאפים, פסקו להשקות הסוטה”.

ד”ר רות קלדרון , ח”כ לשעבר והעומדת בראש בית המדרש “עלמא” בתל אביב, בוחרת להביא זוית אחרת, מאתגרת , לפרשת הסוטה, ע”פ המדרש המופיע בתנחומא, [עריכה משוערת בין המאה ה-9 ועד למאה ה-14], המכיל מסורות תנאיות קדומות.

תודה לכל המשתתפות והמשתתפים בשיעור – כולם מוזמנים להצטרף, מידי שבוע, בימי רביעי, בשעה 19:30.

אחיות/ רות קלדרון
אחיות

מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו

והיתה אחת נשואה בעיר אחת ואחת נשואה בעיר אחרת.

ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים.

הלכה לאותה עיר שהיתה אחותה נשואה שם.

אמרה לה אחותה: מה ראית לבוא לכאן?

אמרה לה: בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים ואני טמאה.

אמרה לה אחותה : אני הולכת תחתיך ושותה. אמרה לה: לכי ועשי כן.

מה עשתה? לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה. חזרה לבית אחותה, יצאה אחותה שזנתה לקראתה,  חבקו ונשקו זו לזו, כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים ומיד מתה.

(מדרש תנחומא מהדורת בובר פרשת נשא, י’ עמ’ 30.)

 

על בסיס מדרש זה, חיברה ד”ר רות קלדרון סיפור מדרשי מופלא, וזהו סיפור המעשה:

פעמים אפילו אמא לא הבחינה ביני לבין אחותי הצעירה. בילדותנו נהגנו ללבוש אחת את בגדי חברתה ולהתל בשכנות, ובכל זאת יפתה ממני.  נישאה לפני, אף על פי שלא כך נהוג במקומותינו. שכן אני הבכורה מבין שתינו.

בעלה מיוחס ובן תורה ועשיר. כדרכה כבשה גם את לבו בקלות ובלי לשים אל לבה. סיעת מחזריה זמזמו סביב הבית, צמאים לצוף מבטה, לצחוקה, להינף שערה המתגנדר. אותי היו מברכים בנימוס. רק הביישנים נתנו עיניהם גם באחות הבכירה, העומדת בבתוליה.

אחד מהם נואש מן העידית ובחר בזיבורית. נישאתי בלא חמדה, ובלא עונג מיוחד נשאתי בעול הבית. לאחר נישואיה הרחיקה אחותי עם בעלה אל העיר הגדולה, ומאיגרותיה  עלה ריח חיים עז. מאז לא ראיתי פניה ועד אותו היום לפני כשני ירחים. 

כשבאה אחותי לביתי היה בעלי במרחקים, בעסקיו. ילד לא היה לי. נכנסה חיוורת ורזה. חרדה כתינוקת. כשבעיניה דמעות, כשהושבתי אותה על מטתי סיפרה על פלוני, סוחר תמרוקי נשים שעבר בעיר. הוא בא לביתה להציג את מרכולתו, דיברו, נסע וחזר ימים רבים, בעלה תמיד בבית המדרש,  חשקו בתורה. דיבור הוליך לדיבור, עד שגילתה לו כל סתריה  ונפשה נקשרה בנפשו. 

 לקחה את לבי בדברה. נואשת ביקשה את עזרתי. אורח כנשים לא היה לה כשישה שבועות. ‘ובעלי’ הוסיפה, ‘ חש,  או אולי לחשו באוזנו השכנות. עברה בו רוח קנאה ומבקש להשקותי מים המרים, שמשקים את החשודות בניאוף, בירושלים’ . בבית הדין איימו עליה שתודה ותצא בגט ללא כתובה. אך חרדה על התינוק שיוולד בחורף ללא בית ללא אב ולא הודתה.

פחדה עמד בחדר כרוח קרה. ‘אחותי הקטנה,’ אמרתי, ‘אלך אני לירושלים במקומך.’ נפלה על צווארי ונישקה אותי. אותו הערב היינו כשתי ילדות. צחקנו, בישלנו ואכלנו יחד.

 בבוקר הלבישה אותי בבגדיה, עשתה שערי כשערה, לימדה אותי דרכיה, כינויי חיבה, דרכי ייחוד. למדתי על פה.

בעלה לא יכיר ביני ובינה . בחתונתם היה מבוסם. מאז עזבו  לא ראיתי פניו. וכמה פעמים מישיר גבר מבטו בפני אשתו שאתו בבית?

הנחתי אותה לבושה בשמלתי בביתי, וכשבאו לקחת אותה, שני תלמידי חכמים עם בעלה, יצאתי אני לדרך הגדולה .  בני הלוויה עשו רווח  שהניח לי מקום להסתתר בו.

בהליכה גופי ניעור. בחנייה הראשונה אכלתי מתוך רעב חדש, כמתעוררת משינה.

הדרך לירושלים יפתה. ראשיתו של חורף עידנה את האוויר וציננה אותו והשהות בו נעמה. מעודי לא רחקתי כל כך מעירי.  בעלה היה מסיט מבטו ממבטי, שנאה בפניו. עלבון של נער. שתקתי והלכתי לצדו בראש מורכן. חששתי שיכיר בי שאינני אשתו.  בחניית הלילה עשיתי מלאכות שאשה עושה לבעלה בכוונה רבה. להציע משכבו ולמזוג את הכוס לא הניחו לי תלמידי החכמים. צר היה לי.  בכל מאודי רציתי לפייס אותו.  ביום השני הקפדתי במטפחתי, חפפתי שערי וסירקתיו. ריח הבושם נעם לו. ביום הרביעי חשתי כיצד הולך האיש וקרב אלי, שמח בפנים החדשות שעשה המסע באשתו. לראשונה נעשו לי ביישנותי, ושתיקתי כעדיים. ראיתי את חיני בעיניו.  כשעמדנו קרוב למעיין במוצא, מקום גידולן של הערבות המשובחות להקפות החג, ופנו מאתנו שני תלמידי החכמים והיו עסוקים בשלהם, קרב אלי ופתח בשיחה.  היה לילה והשיירה פרקה את מטענה. מחנה של ארעי הוקם כמדי ערב. דיבר על מחילה, על שיבה הביתה. בחושך לקח את ידי בכפות ידיו. אך נשמטתי מפניו. באותו הלילה ביקש לקרב אלי. לו היה בא אל מיטתי היה המסע שב על עקבותיו.  ‘אין להשקות מים מרים מי שבעלה בא אליה לאחר הקינוי.’ כך שמעתי את תלמידי החכמים אומרים. נבהלתי מן הריגוש שעבר בי בקרבתו, והוא הרי בעלה של אחותי.  השמתי עצמי ישנה. 

בכניסה לירושלים בירכתי ‘שהחיינו’ וגם ‘שככה לו בעולמו.’ לקחו אותנו תלמידי החכמים אל פתח שער ניקנור, שם משקין את הסוטות במים המרים ושם מטהרין את היולדות  ואת המצורעין.  לקודש הוליכו אותי לבדי. בעלה נפרד ממני במבט עצב. ראיתיו מתפלל.  כחולמת חלפתי בעזרת הנשים ובעזרת ישראל, מקום שאסור לקהל לעבור. פרחי הכוהנים נשמטו מפני כאשר קרבתי אל מקום ההשקיה. כהן חמור סבר לבוש כותונת צחה אמר כמשנן: ‘בתי,’ הכינוי נעם לאזני, ‘אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי, לפי שאין המים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה  מחלחל ויורד, אין שם מכה אינו מועיל כלום.’  שמעתי דבריו בשלווה ואמרתי, ‘טהורה אני.’ ידעתי שאלוהים אמת הוא, ולא יניח לי למות.

אחד מהם אחז בבגדי ופרם עד שנגלה לבי. לא התביישתי. נאה היה בעיני להיות חשופה מול הקודש. הוא סתר את שערי, שמחלפותיו ירדו סביב שדי. נשימתי עלתה וירדה ועיני לא השפלתי. אחר כך הביא חבל מצרי וקשר למעלה משדי. ידו נמלטה ממגע בגופי, ובכל זאת נגע בי ונרעד. קהל גדול הצטופף שם, שמח לזכות בהשקיית סוטה  כתוספת לביקור במקדש. לבי גס בהם כלא היו. פני הפניתי לקודש הקודשים. הבכיר שבהם הרים טבלה של שיש בטבעת שקבועה בה, ובכף של כסף גרף עפר אל תוך כוס  חרס  שכבר חצי לוג מים מן הכיור יש בה, ונטל מגילת קלף שפרשת סוטה וקללותיה כתובה עליה בדיו , ומחק את המגילה במים אל תוך הכוס. וערבב את העפר והאותיות במים. הוא נתן על שפתי את המים ועצמתי עיני, שלמה כתינוקת הלוגמת משדי אמה. חשתי עיני קהל גדול נתונות על פני וכיצד יופי חדש מתפשט משפתי אל כל גופי כגל של חום,  טעם המים בפי מלוח כמי ים או כטעם גופו של גבר. פני האירו ופקחתי עיני.

‘טהורה,’ נשמע קולו של הכוהן לאחר זמן .  ראשון היה בעלי, בעלה לחבק אותי ולהוליך את רגלי הרועדות אל מחוץ לקודש. חיבוקו היה כפרס. ‘וניקתה ונזרעה זרע.’ קיוויתי שתתקיים בי הברכה ואלד בתום עשרה חודשים.

ימי המסע בחזרה לעירו, לביתו, חלפו במהירות. צר לי. לא היתה לי שהות נוספת להתפשט מכל זאת ולהשיב את האיש, את הבית ואת הולם הלב החדש לאחותי. והנה אנחנו קרבים לשער העיר לרחוב השוק.  נדברנו שתינו כי תמתין בביתה.

באנו בשער הבית אל החצר. אני שומעת צעדיה מתקרבים. ליבי שמח בבואה שמחה שלמה. עוד רגע תבוא ואשק לה.  

בין הסיפור והמדרש לתורה:

זה סיפור על נאמנות בין נשים. אף על פי שנכתב כנראה כשטקס השקיית הסוטה כבר עבר מן העולם, עשו אותו דוגמה: להזהיר נשים שעלה על דעתן להתאחד מול הכוח הגברי. מספר הסיפור מוכיח שמי שתתחכם לחוק תשלם בחייה, שהנשיקה תהיה נשיקת מוות. שנאמנות נשית לא תשחרר מדין הגבר, דין האל הגברי: עשית- תשלמי! ייקוב הדין את הכול.

אינני מוכנה לקרוא כך. לקחתי לי את החירות להקפיא את סוף הסיפור רגע לפני בוא האחות, לפני שנשיקת האחווה הופכת לנשיקת המוות. אני מחפשת בהמנון לקבלת הסמכות והצייתנות את הסיפור החתרני שהוצפן בין השורות, בין האותיות. זה הסיפור שסופר במטבחים, שטעמו השתבח בניחוח תינוקות ובריחות תבלינים וכביסה. יש בסיפור הזה  אחיות סולידריות ואלוהים אחר: מקבל, עוזר, אולי קורץ לאשה שבאה לירושלים מאחורי גבו של בעלה הקנאי, כמו אם שמחייכת לבנה בכורה מאחורי גבו של בנה הצעיר הרוטן. כשותפה.

אחוות אחיות. בסיפור זה, כמו בשיח הפמיניסטי, הוא מושג שמעבר לקשר דם, הוא הכוח שאי אפשר לנצח, כוחן של נשים שלא תהססנה לעבור על צו זו למען זו. אחוות המדוכאים.

המספר, מנקודת מבטו המאוימת כגבר, מחמיץ את מורכבות היחסים בין האחיות.  הוא רואה אותן מאוחדות בסיכון הסדר החברתי ואינו רגיש למתח השורר ביניהן על רקע המשאב המוגבל, אהבת גבר. בתוקף הנסיבות גם האחות הגדולה זוכה בה וכך היא גם טועמת טעמם של חיים חזקים. כיצד תשיב את החיות הזאת לאחותה? כיצד תחזור לשממון חייה? אחוות הנשים בתוך עולם דל משאבים, מגביל וקפדן היא ניסיון קשה. אך היא אפשרית. העמידה בנסיון היא תולדה של גדלות נפש,  נדיבות של אביונים.

 

 לאשה יש כוח, השמור במקרא לאל, לבחור את הדור הבא, ליצור אותו. ברצונה היא מחברת את מהותה עם מהות חדשה. המונוגמיה עבורה היא בחירה, לא כפייה.

האחווה הנשית אינה מובנת מאליה במצב של דיכוי. אשה החורגת מן הציווי החברתי מסתכנת בחייה. ומי שעוזרת לה עלולה להיענש. ובכל זאת אחוות נשים קיימת, לא כנגד הגברים ומשפטם אלא כשהיא לעצמה, ובעד החיים.

נאמנותה העליונה של האשה בסיפור נתונה איפוא לחיים שבחרה לקיים בקרבה, גם אם בחירתה אינה מתיישבת עם כללי החברה שבה היא חיה.[1] נאמנותה לעובר ולאלוהים, 

הם כל מה שנותר לה. לשם כך מסתכנת אחותה ויוצאת לירושלים במקומה.

ניתן לקרוא את סיפור האחיות כסיפור על קידוש השם.

‘השקיית אשה סוטה’ הוא טקס שבא לענות על הפחד הקמאי של הגבר מפני האשה. רחם האשה הוא המקום הכמוס ביותר, האניגמה הגדולה- החידה שאי אפשר לפתור.  רק האשה והאלוהים יודעים של מי הזרע ברחמה. ילדה עשוי להיות מזרע בעלה ועלול להיות מזרעו של גבר אחר. והיו דברים מעולם. המונוגמיה אינה תמיד מונופרקטיקה.

הגבר התלוי להנצחת שמו בבניו, המודד עצמו מול גברים אחרים, נבוך ותוהה; כיצד ידע שאת ילדיו הוא מאכיל, מפרנס, מטפח ולא ילדו של זר?

על עצמו ,כמובן, אין הגבר צריך להחיל את חומרת הקנאה שמופנית כלפי האשה ה’סוטה’. אין טקס השקיה מקביל לגבר.

השקיית הסוטה דומה לטקסי מבחן הנהוגים בתרבויות רבות, כמו קשירת אבן כבדה לרגליהן של הנזרקות למים, הסיכוי לשרוד את הטקס קיים. הטקס המקראי מכיל את העונש בתוכו. גם אם לבסוף יתברר שהאשה טהורה, הרי שבאמצעות הטקס בא הגבר טרוף הקנאה על סיפוקו.

קהילת הנשים חיה באיום מתמיד.

הטקס המקראי של השקיית סוטה עבר עידון בידי חז”ל.[2] הם ניסו לבטל את הטקס הדרמטי, בדרכם המתרחקת מפאתוס לפתור את הבעיה בדרכים מעשיות. מבלי לערב את אלוהים. הם עודדו את בני הזוג להיפרד בהסכם ממון בנזק, וברעש מזעריים.

כדי לצמצם את תוקפו של טקס השקיית סוטה, יצרו חז”ל שלב ביניים של התראה המכונה ‘קינוי’. שבו נדרש הבעל לומר במפורש בפני עדים את זהותו של הגבר שבו הוא חושד. כך ניצלו נשים ממוות ומשליטת בעלים קנאים ומה שהיה יקר לחז”ל יותר, כך ניצלה הקהילה מזעזועים. חז”ל, אמני ההנהגה הקהילתית, לא אהבו כוחות מאגיים ופריצת גבולות. הם הקדימו שלום לאמת ויצרו אקלים חדש, בוגר, להרגעת הקנאה: ‘רוב הביאות הולכות אחר האב.’ כלומר ילדים שיש ספק לגבי אביהם מיוחסים לבעל; ו’המגדל נקרא אב ולא המוליד’ כלומר עיקר האבהות היא בגידול הילדים ולא בהולדתם.

כך ניצח כוח ההנהגה הנאור את הטקס הקמאי. האמנם זה שיפר את מצבה של האשה? גרושה ורעבה ללחם, ילד ברחמה נותרה האשה החז”לית שחטאה בלא כול, אפילו בלי סיפור דרמטי שבו היא הגיבורה.

 

[1] לדוגמה: בנות לוט, תמר ויהודה, רות. אפשר שקודם היו ההיריונות ואחר כך הסיפור המאשר אותם.

[2] משה הלברטל, מהפכות  פרשניות בהתהוותן, הוצאת מאגנס, תשנ”ז עמ’ 94-112.

לשוליים: תודתי לישי רוזן צבי שחלק עמי את חידושיו בפרשת סוטה, שעתידים להתפרסם כעבודה לשם קבלת תואר דוקטור באונ’ תל אביב.