[shashin type=”photo” id=”7579″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]פרשת לֶךְ-לְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר בראשית. מתחילה בספר בראשית, פרק י”ב, פסוק א’ ומסתיימת בפרק י”ז, פסוק כ”ז. הפרשה עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו בחלק הראשון של חייו מלפני כ-3,800 שנים.
בפרשה מספר סיפורים: קריאת אלוהים לאברם (שמאוחר יותר משנה שמו לאברהם) לצאת ממולדתו, הירידה למצרים והתחזותו כאחיה של שרי, ההיפרדות מעל לוט, מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ברית בין הבתרים, המתיחות בין שרי והגר, וברית המילה.
הפרשה מתחילה בצווי לאברהם “לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.” (בראשית יב:1-2) אברהם נשמע לציווי האלוהי הקורא לו ללכת, והוא מגיע לארץ כנען, הוא וכל אשר לו, יחד עם לוט אחיינו ומשפחתו.
“וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.” (בראשית יג: 6-7) מסתבר שזה לא כל כך פשוט וכשמתחיל להיות צפוף מתחילות גם מריבות. הפרשה אינה מספרת לנו מה גרם לריב שבין רועי אברהם לרועיו של לוט, היא רק מספרת על “הכנעני והפריזי אז בארץ”, כלומר שתמיד היה צורך לחלוק את השטח גם עם בני עמים אחרים.
על פי רש”י, רועיו של לוט העיזו את המקנה לרעות בשדותיהם של עמי הארץ, ולאברהם זה נראה מעשה גזל, מרמה וגנבה. גם אם הארץ הובטחה לו ולזרעו הוא דאג להתנהג במידת המוסר כלפי יושבי הארץ. הרועים של אברהם הוכיחו את רועי לוט על מעשיהם ןזה החה הגורם לריב. המריבה הממושכת הביאה להבנה שעליהם להיפרד. אברהם פותר זאת בבגרות מנהיגותית: “ויאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ.” (בראשית יג:8).. המבוגר מביניהם משאיר לצעיר את הבחירה בדרך שהיא מודל לישוב סכסוכים: אם תלך לשמאל אלך אני לימין, ואם תבחר בימין אני אפנה שמאלה. פרידה יפה והגיונית מכיוון שיש מספיק מקום בארץ לכולנו. חבל שלא ניתן כיום להפריד בקלות כזו. אברהם כמבוגר האחראי נוהג בפרגמטיזם בפתרון הבעיה הטריטוריאלית
אנחנו, כמו אברהם אבינו, חייבים להיות המבוגרים האחראים בגזרה. עלינו החובה להתנגד לאלימות ולכל פעולה הרסנית בשם הדת והאמונה העלולה להוביל לאלימות (משני הצדדים), ובאותה עת לחפש דרכים להדברות למען קיום חיים משותפים שלווים עם שכנינו. אנחנו זקוקים מאד למנהיגות אחראית שתדע מתי יש ללכת ומתי יש להיפרד כידידים.
הנקודה המעניינת היא שמיד לאחר הפרידה, נקלע לוט לצרה עם המלכים המקומיים ואברהם בא לעזרתו: “וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם”. (בראשית יד: 14-16) דהיינו שבדיני נפשות אברהם אינו בוחל בלחימה ובהצלה של המשפחה/חברה המורחבת למרות שנפרדו דרכיהם.
Leave a Reply