פרשת השבוע “ואתחנן”/שבת נחמו

פרשת השבוע “ואתחנן”/שבת נחמו

לא, זו אינה טעות!  פרשת שבוע זו כבר חלפה השנה, אך ביקשתי לפרסם את “דבר התורה” של הרבה נטלי לפרשה זו.

התלבטויות בנושא: האם לפרסם זאת לקראת השבת ולהסתכן במה שנקרא “ספוילר” או האם לפרסם לאחר השבת כשזה נראה פחות רלבנטי. 

פתרון: לעתים אין חשיבות למועד הפרסום, דבר התורה עשוי להיות “תקף” תקופה ארוכה ובמיוחד אם זה רק לאחר מספר ימים.  וכך קרה גם בשבת האחרונה.

במקביל, בפוסט באנגלית פרסתי  דבר התורה של הרב דוד גרינשטיין, רב הקהילה “שומרי אמונה” במונטקליר, ניו ג’רזי, קהילה אחות שלנו.  למעונינים ישנה אפשרות בסוף הפוסט שלו להרשם ל”דבר התורה השבועי של רבי דוד גולדשטיין”. הפרשה אחת והתורה אחת, אך ההתייחסות לדברים באופן טבעי שונה.

פרשת ואתחנן “שבת נחמו” ו- ט”ו באב (דרשתה של הרבה נטלי)

 שבת שלום לכולם,

וט”ו באב שמח לכולנו, מזל טוב למשפחת פליוב לבת המצווה של נגה, למשפחת מטלו, להולדת הנכדה הראשונה

פרשת השבוע, פרשת “ואתחנן”, ממשיכה את נאומו של משה הנפרד מבני ישראל על הר נבו, על סף הכניסה לארץ המובטחת. רגע לפני לכתו, משה עומד ומשחזר  לעם העומד להכנס אל ארץ כנען את מה שקרה עד לאותו הרגע, כשעל הדרך הוא יוסיף את נקודת המבט שלו, את לקחיו ויטבל גם בעצות ובקשות. הפרשה שלנו מביאה בפעם השנייה את מעמד הר סיני ואת  “עשרת הדברות” – בגרסת “דברים”, וגם את פרשת “שמע ישראל” המגיעה בסופה של הפרשה.

הפטרת השבוע, בנביא ישעיה פרק מ’, “נחמו נחמו עמי” , נתנה לשבת זו את שמה “שבת נחמו” – והיא  פותחת רצף של 7 הפטרות נחמה, “שבעה דננחמתא” מעתה ועד לראש השנה, וזאת אחרי שלושת השבועות שעברנו, בין י”ז בתמוז וט’ באב, בהם קראנו שלוש הפטרות “זעם”, “תלתא דפורענותא”.

לפני שבוע בדיוק, במוצאי שבת , ציינו את תשעה באב, ועסקנו בתפילותינו ולימודינו בתוצאות הרות הגורל שיש לשנאת האחר, לפגיעה בו , להתעמרות בחלש ובשקופים לנו.

היום, טו באב, חג המביא אהבה ושמחה ללוח העברי , מגיע בתזמון מצויין אחרי השבוע האחרון.

ואני חושבת שזה איננו מיקרה, הקישור הזה בין “ואתחנן” לט”ו באב:

כאמור, הפרשה מכילה בתוכה את “עשרת הדברות”. הפעם, מספר משה לכל העם, דור שני ליוצאי מצריים, שלא נכח ברובו פיזית באותו מעמד, איך התרחשו הדברים בסיני, כביכול מנקודת-הראות שלו וכך  משה מתאר את המעמד:

“וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם: ה’ אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה’ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה’ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה’ כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:”

למשה חשוב שגם שומעיו, 40 שנה אחרי מתן התורה, ידעו שהברית שנכרתה אז תקפה ומחייבת גם אותם, ומתוך כך תקפה לכל הדורות הבאים – “אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים”, כולם ,בכל דור, שיקראו הדברים, יהיו כמי שעמדו שם בסיני. ככה יוצרים שושלת, ככה יוצרים מנגנון של מסירה ותרבות. ומשה מדגיש כי האירועים הללו שקרו אינם בבחינת “אירוע היסטורי” שהיה ונגמר – חשוב ככל שיהיה – אלא מבקש לייצר חוזה ארוך שנים, עבור אלה שהיו ואלה שיהיו. מאז ועד היום.

בתיאור האירוע מספר משה כי האל דיבר עם העם “פנים בפנים” – האם אכן כך היה הדבר? וכי לא אלוהים היה זה שאמר למשה “כי לא יראני האדם וחי?”. ויותר מכך, פסוק לאחר מכן מספר משה לעם  כי הוא עצמו עמד בעצם כמתווך בין האלוהי לבין האנושי “אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה’ וּבֵינֵיכֶם”!

את הסיבה שהמדרש נותן לסתירה זו לכאורה, אנחנו מכירים: היינו, שבאמת אלוהים דיבר ישירות אל העם רק בשתי הדיברות הראשונות , והעם באמת שמע אותן “מפי הגבורה” אך מרוב בהלה ופחד מקול האלוהים, ביקשו ממשה שיתווך, ואת שמונה הדיברות הבאות הם אכן שומעים ממשה, ששומע אותם מהאל.

אך תרשו לי להציע פרשנות אחרת, שמקורה בתפיסה החסידית ומצאתי כי יפה פירוש זה להביא באוזניכם הערב, פירוש שרואה במילים הללו הרבה יותר מאשר תיאור היסטורי:

המדרש החסידי מתעכב על המילים “אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה’ וּבֵינֵיכֶם”, ומבקש לומר אמירה עקרונית:  ה”אנכי” –  האנוכיות, היא המפרידה בין האלוהים ובין האדם.

הרב מרדכי קפלן, שצמח בתנועה הקונסרבטיבית ולימים פרש ממנה והקים את התנועה הריקונסטרקטיבית , הגדיר את האלוהות ככמיהת האדם אל הטוב, אל האחר, אל תיקון העולם. האלוהי שבנו מביא אותנו לשאוף לחן ולחסד , לצדק ולמשפט. קפלן יאמר כי כל גילוי של טוב בעולם מקורו בצלם האלוהי שבנו. אותו צלם שמוציא את האדם מעצמו אל עבר האחר, הזקוק לו.

מי שחושב שכל הצלחותיו מקורן רק בו עצמו, ועל-פי החסידות מי שבכלל מסוגל לדבר על עצמו בלשון “אנכי” ו”אני”, נועל את עצמו ומציב קיר בטון בינו ובין האלוהי. בינו לבין האחר. בינו לבין הזולת.

ט”ו באב, חג האהבה מחזיר אותנו למהות הזאת, של רצון לעשות טוב לאחר, בקצה השני של “האנוכיות”, האנוכי. זה במיוחד נכון באהבה הבין-אישית:  כי אי-אפשר להצליח לבנות יחסים של קירבה ואהבה מתוך דיבור שיש בו כל-הזמן “אני”.

יחסים בין-אישיים מוצלחים, בוודאי זוגיות, בנויים בעיקר על “אנחנו”, “את/ה” וגם “אני”, באיזון רגיש ועדין.  אולי אין צורך ואי-אפשר לבטל את ה”אני”, אבל כדאי למעט את השימוש בו, גם בדיבור וגם במחשבה, ולהעדיף הסתכלות המכילה במידה רבה יותר את הזולת ואת השותפות שלנו.

השבוע שחלף , זה שהחל בשנאת החינם, הסתיים לו בט”ו באב. ודווקא אמש, פורסם מכתב חתום על ידי למעלה ממאה רבני הציונות הדתית בגנות הקהילה הלהטב”ית.

במכתב מוחים הרבנים נגד התנהלות אלימה ו”טרור” של ארגוני הלהט”ב, לדבריהם, של סתימת פיות ומתקפה חריפה נגד כל מי שתומך במשפחה. “הטרור האגרסיבי המלווה בשטיפת מוח תקשורתית השכם והערב על מנת להכשיר את הלבבות כאילו יש כאן איזשהו מושג של ‘משפחה’ ולהרוס את מושג המשפחתיות ולהפוך את הסוטים לגיבורים, לא יצלח, כמו גם הניסיון לסתום פיות של רבנים ואנשים שפויים ולהפוך אותם לקיצוניים והזויים”, כותבים הרבנים.

ואני תוהה על רבנים אלה, שבוודאי מלומדים הם, תלמידי חכמים הנושאים על כתפיהם קהילות רבות , עומדים בראש ישיבות עם אלפי תלמידים, מאמינים , גברים כנשים, השומעים לדבריהם כאילו נאמרו הם מסיני.

שלא כמשה רבינו, שביקש לחבר בין ישראל לאלוהים ברכות יתירה, כדי להקל את השמיעה, כדי למגר את הפחד, כדי לבוא באהבה – הללו מבקשים לבוא בבחינת  “אנוכי עומד בין ה’ ובינכם” – אך ה”אנוכי” שלהם עומד שם, ונמצאים בדבריהם חוסמים את הדרך ומרחיקים בדבריהם את העם מסיני, ואת ישראל מהברית.

האם מי מהם חשב על הבן של השכן, של הדודה? האם פתחו את הלב לראות ולשמוע את זעקת התלמידים והתלמידות שלהם? אותם אלה החיים בפחד ואימה מפני תורתם הפונדמנטליסטית? האם באמת עמדו שם עבורם “בינם לבין האלוהים” – כמתווכים באהבה או כחומה אטומה המראה רק חושך?

זה הרגע לציין כי פרשת שמע המובאת בפרשה, נאמרת פעמיים ביום בתפילותינו, שחרית וערבית, ורגע לפני אמירתה אנחנו מציינים שוב ושוב  את עובדת הבחירה של אלוהים בנו – באהבה. “הבוחר בעמו ישראל באהבה” – כן, אלוהים בוחר בעמו ישראל באהבה. וכשם שאין אפשרות לאדם להתקיים בלא אהבה, לחיות בשמחה ומלאות בלא אהבת רע, אם או ילד – כך גם אומה.

כשהאנוכיות קיימת , ואתה דואג רק לעצמך ורואה רק את דעותיך שלך, רק את האמת שלך, אם אין “אנחנו”, והחורבן הוא רק עניין של זמן.

והנה חידוש ששמעתי מפי חבר יקר, השייך לקהילה הגאה לפני כמה שנים, והנה מובא באוזניכם. בהפטרת “נחמו” שנקרא מחר, מובא שבר-הפסוק הבא: “כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא”, ויפה השעה לדרוש מדרש על מילים אלה: הגיא, אותה תצורה גיאוגרפית המנוקדת בסגול נשמעת כמו המילה האנגלית gay, כינוי ‘סלנג’ לחברים בקהילה הלהט”בית . ואני רוצה לומר להם, לרבנים האלה, לכל אותם חמורי סבר, שאין חמלה בליבם, שאין אהבה בפיהם, אני רוצה לומר להם על דרך הפארפראזה: חכו, עוד תראו, יבוא היום ו”כל גיא ינשא” – הגאות והגאים הללו עוד יינשאו, כרצונם, מי עם בן או בת-זוג, על-פי נטייתם הטבעית והעדפתם המוצהרת, הן על-פי חוקי המדינה והן כמסורת משה וישראל.

“וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל” – עוד פסוק בפרשתינו: זאת התורה, תורת האהבה.

כי ככה אני מאמינה, ככה זה עם התורה: או שעושים באהבה, או שלא עושים בכלל!

ט”ו באב שמח ושבת של שלום