מרים פולין – בקור בגרמניה

[shashin type=”photo” id=”7473″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]חברת המנין המשפחתי המסורתי, מרים פולין שספרה השנה ביום הזכרון לשואה ולגבורה במסגרת “זכרון לסלון”, את ספורה האישי במלחמת העולם השניה, ורגשה את כולנו, נסעה לגרמניה לשבוע ימים בהזמנת ארגון “צדקה”, מפעלם של תושבי כפר קטן (1,200 איש) שהקימו בשבי ציון בית הבראה המיועד לניצולי שואה, ובשכונת יפה נוף במעלות את  “בית אליעזר” בו מקבלים כיום טיפול סיעודי 24 ניצולי שואה. מטרה גדולה להם לחברי “צדקה” הם מבקשים להרחיב את “בית אליעזר” שיוכל לקלוט 72 איש ולא רק 24 כיום. כל העבודה בשני המקומות הללו נעשית על ידי מתנדבים שבאים לכאן למספר שנים ועושים עבודת קודש במסירות אין קץ ובהרבה מאד אהבה. 

על בקור בבית אליעזר ותולדותיה של “צדקה” אפשר לקרוא במאמר של ה”ארץ” שמצאתי בגוגל בקישור:  http://www.haaretz.co.il/misc/1.1172586

מדי שנה ב-1 במאי נערך בכפר מייזנבאך, שב”יער השחור” מקום בו נוסד המפעל המופלא הזה “יום ישראל”.   לכנס זה הוזמנה גם מרים שלנו, כדי לספר את ספורה המופלא כשלעצמו.  לצערי הרב למרות שניסיתי לא עלה בידי צילום הוידיאו שלה בעת ספרה לי על הביקור שם. אך אוכל לספר את שספרה לי.

כפר הקטן ש”אין בו אפילו חנות מכולת”, בו מתגוררים בני כת נוצרית אדוקה מאד המאמינים בתנ”כ, במקומו של עם ישראל ובתרומתו הגדולה לאנושות ולדת הנוצרית עוסקים במפעל שהקימו לעזרת ניצולי השואה, כחובה מוסרית מיוחדת של הגרמנים. הם מארחים ביום זה אנשים רבים ביותר באוהל ענק שמקימים   לאלף אנשים, עם סידורי הגברה ומדיה. והם מזמינים מרצים ומספרים רבים ליום של סרטים והרצאות בנושאים שונים על ישראל.  אחרי יום ארוך של הרצאות, הגיעה גם תורה של מרים, שהיתה אחרונה למרצים וחששה מאד שכבר לא תהיה לנוכחים סבלנות לשמוע אותה. גם המעמד של לחזור לגרמניה ולהרצות בפני גרמנים כה רבים היה מאיים כלשהו, אך היא עשתה זאת ובגדול.  

ספרה להם על “האיש שלה” אושי, שנפטר לפני זמן קצר ב”בית אליעזר” לאחר חמש שנים בהן טופל שם במסירות אין קץ, והודתה להם על עבודתם, ומשם עברה אל המוצאות אותה בתקופת השואה.  רבים שאלו אותה מתי יצאה מגרמניה, וכשאמרה בשנת 1939, הגיבו שאם כך היא הצליחה לצאת בזמן!  והיא בעצם ספרה להם שאמנם לא היתה שם בזמן המלחמה ולא הובלה למחנות ריכוז והשמדה, אך השואה שלה החלה בשנת 1933 למחרת עלייתו של היטלר לשלטון.  

תיארה את מה שעבר עליה מאז, ילדה קטנה בת 7 שעד היום מהדהדים בזכרונה צעדיהם של הנאצים ושיריהם שאותם שרו שדיברו על השמדת היהודים, על הסכינים נוטפות הדם, ואפילו שרה להם את השירים המאיימים ההם. על התהליך בה הוטמע בה הפחד שאי אפשר להשתחרר ממנו, ועל שש שנות האימים, כשהיא יחד עם כל הילדים היהודיים מסולקים מבתי הספר ולומדים בבי”ס מיוחד שממנו נעלמים בכל יום ילדים ולא חוזרים, על משפחות שנעלמו, על אב שנאסר כשהיא ואמה נשארו שם לבד בלי יכולת כספית לקנות להן את דרך הבריחה.

כיצד הצליחה האם לשלוח אותה לשוודיה בעזרת קרובת משפחה רחוקה, אוה ורבורג, שהצילה ילדים יהודים רבים בדרך זו, על הסבל והאנטישמיות וההאשמה בכך שהם “רוצחי ישו” לא רק בגרמניה אלא גם בשוודיה, וכיצד שרדה שם את שנות המלחמה, והעליה לארץ ישראל.  סיימה את הרצאתה המרגשת בכך שאמרה, “באף מקום לא רצו אותי ורק בהגיעי בעליה הבלתי לגלית לארץ, נתקבלתי באהבה ובחיבוק, נתנו לי אוכל ובגדים והרגשתי שהגעתי הביתה.  אני האשה העשירה ביותר, אני חיה בארצי ויש לי משפחה גדולה נכדים ונינים רבים ואין מאושר ממני”.

לדבריה בכל עת שדברה היה השקט שם מוחלט, עד שאפשר היה לשמוע סכה שנפלה.  כולם הקשיבו בענין, ולמרות השעה המאוחרת רבים מאד חיכו בתור כדי ללחוץ את ידה ולהודות לה על הדברים.

כדרכה, בחיוך של שמחת חיים, בפליאה ובעדינות ספרה גם את הספור הזה.  אשה גדולה בת תשעים ואחת שרואה את העולם בעינים שונות ומסרבת להיות פסימית.  

הרבה ברכות לך מרים ותודה ששיתפת.

אסתי