הדים מבת המצווה והדרשה של נגה פליוב

הדים מבת המצווה והדרשה של נגה פליוב

בת המצווה של נגה פליוב נערכה בשבת האחרונה 28 ביולי 2018, ט”ז באב התשע”ח, פרשת “ואתחנן” . נגה פרט להיותה אחות לשלושה בנים, היא הבת הצעירה והיחידה למשפחת פליוב. נגה, גדלה בקהילתנו, כבת למשפחה שהיא חברה ותיקה בקהילה, והצטרפה לתנועת הנוער נוע”ם בסניף כפר ורדים.  את הימים האחרונים בטרם עלייתה לתורה בבית הכנסת עשתה במחנה התנועה בקיבוץ חנתון (גם שם עלתה לתורה ביום חמישי בין חבריה וחברותיה, ראה פוסט מקולנו האחרון)

ואכן כדרכו של עולם, נער או נערה מבני הקהילה שעולים לתורה, כשהם, הוריהם והמשפחה מוכרים לכולם, גורמים ריגוש בקהילה, וחברות וחברים רבים באים לשמוח בשמחתם. למען האמת כך זה פועל גם בעליות לתורה של נערים ונערות  שהם ומשפחותיהם מקדישות את הזמן להשתתף בתפילות ולוקחות חלק באירועי הקהילה. גם הם הופכים לחלק ממנה ונהנים מאותה תחושה.

נגה, קראה בצורה מושלמת חמש מתוך שבע העליות שבתוכן היו גם עשרת הדיברות, מספר “דברים” וקראה את הדרשה שהכינה בקול ברור ורם, והפליאה את כולם בגישתה הבוגרת לנושא השיוויון המיגדרי, העומק והידע שהפגינה בדבריה.  למען אלה שנעדרו ובכלל לכולם מובאים הדברים: 

 דרשה לשבת בת מצווה, פרשת  “ואתחנן” / נגה פליוב

“שבת שלום, ברוכות וברוכים הבאים לחגיגת בת המצווה שלי.

אני שמחה ומתרגשת לראות את כולם כאן, תודה רבה שבאתם. פרשת ואתחנן, השנייה בספר דברים, ממשיכה בנאום הפרידה של משה, ערב כניסתם של ישראל לארץ, וערב מותו שלו, ופותחת בפסוק מרגש ומטלטל: “וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.” – אתה אלוהים הגדול, שאין כמוך בעולם חזק וגדול,  יש לי בקשה אישית, בעצם אני ממש מתחנן: ” אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.” . רק על פתיחת הפרשה יכולתי להרחיב את הדיבור בדקות הקרובות. או, כמובן על עשרת הדיברות, שקראתי באוזניכם לפני כמה דקות. כל דיבר ודיבר יש בו עולם ומלואו. ואם לא די בזה, הרי שבסיומה של הפרשה, מופיע הפסוק המפורסם ביותר – נראה לי – של העולם היהודי: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד.” – וגם פסוק זה מילא אלפי דפים וספרים.

והנה, בעת שקראתי ועברתי על הדברים, ובעוד אני מתלבטת אם להתעמק בזה או בזה – הבנתי שיש משהו גדול יותר, כוללני יותר ומעיק שמתיישב לי בפנים:

כל הכתובים בלשון זכר!

מצאתי עצמי חוזרת בשקט, ביני לביני, כל פסוק, וחוזרת ואומרת בלב כל פעם – בלשון נקבה. כל פניותיו של האל בפרשה שלנו למשה, ודיבורו של משה לעם – בלשון זכר: לא יהיה, לא תישא, כבד, זכור, שמע. דרך אגב, השורש ש.מ.ע. מופיע בפרשה שלי למעלה מעשרים פעמים בהטיות שונות , כולן בלשון זכר!

התחלתי לתהות האם ייתכן שבאמת כל התורה, ועיקריה, כוונו רק לגברים שבינינו? האם ייתכן שאני כנערה, אישה, העומדת היום ביום בת המצווה – בעצם, לא מצווה כמעט בשום דבר? [טוב, נו, הדלקת נרות שבת והפרשת חלה, שתדעו, אלה מצוות שגם גברים מצווים בהם, וברוב נדיבותם – “הקצו” אותן לנשים… לשימוש בבית, במטבח!]

באופן מיידי, עניתי לעצמי שזה כמובן לא ייתכן, ובכל זאת החלטתי להקדיש את הדקות הבאות לנושא,שקשור אליי באופן ברור:

1.  סיבה ראשונה, מגדרית: קודם כל, כי אני בת, זה ברור.
2. סיבה שנייה, משפחתית: להיות האחות הצעירה והבת היחידה במשפחה – זה מחייב! כל האחים שלי עלו לתורה, זאת הדוגמא שראיתי בבית – אז למה שאני לא? אני לא שונה!
3. סיבה שלישית, חברתית ופוליטית: נכון שהיום בימינו קצת יותר מקובל שנערות ונשים תעלנה לתורה, אבל זה עדיין מוזר לאנשים לראות אישה עם כיפה או טלית – ואני מרגישה שיש לי הזדמנות להיות חלק ממהפכה היסטורית חשובה! אז ראוי ונכון להבהיר הנושא גם עבור אלה שעדיין קצת, איך נאמר, נשארו מאחור?

אז כפי שציינתי, לשון הפנייה הרווחת בתורה כולה, לשון זכר. זה מאוד בולט בפרשה שלי, עם עשרת הדיברות:

אנוכי ה’ אלוהיך – ולא אלוהייך? לא תישא – ולי מותר לשאת את שמו לשווא? “שמור את יום השבת”-  האם לנו הבנות יש פטור משבת? שהרי נאמר “שמור” ולא “שמרי”. לא תרצח? לא תגנוב? – כאן נראה שנשים בכל זאת הרגישו שהן קהל היעד של הדיברות הללו מאז ועד היום, עובדה: יש 25 בתי כלא בישראל, רק אחד לנשים. מספר הגברים הרוצחים, הגנבים, המחבלים גדול פי אלפי מונים ממספר הנשים בתחום האפל הזה…

ויש עוד המון דוגמאות לאורך כל התורה, אבל הבנתם אותי כבר.

 יש אנשים האומרים שכל הפניות בלשון זכר כוללות גם אותנו, הבנות, הנערות והנשים. ואני מניחה שברור לכל היושבות והיושבים כאן, שכיוונה התורה גם ללשון נקבה, ורק “פיספסנו” את הכוכבית הקטנה שנמצאת בראש התורה: “כל האמור להלן, למרות שנכתב בלשון זכר, מכוון לנשים וגברים כאחד.”. אך למרות ההבנה לעניין הטכני, הייתי מצפה ממשה לעשות יתר השתדלות: אי אפשר להוסיף לשון נקבה ליד כל דיבר? אז אולי היה אפשר לכתוב את עשרת הדברות לפחות ברבים, כך שזה יהיה שווה לכולם: “שמרו את יום השבת”, “לא תעשו לכם פסל”, “לא תשתחוו להם ולא תעבדו אותם”.

מצד שני, ישנם אנשים שאומרים שיש סיבה לכך שהכל בלשון זכר, ובאמת לא הכל מכוון לשני המינים! והם ממשיכים וטוענים כי עיקר עבודת האלוהים היא על ידי גברים, והרבה מהם מתפללים בכל בוקר “ברוך אתה… שלא עשני אישה” – בגלל זה!! בגלל שאנחנו “שוות פחות” . ממש כך.

וכך במשך הדורות, נשים היו פטורות מהרבה מצוות: בעיקר מצוות שתלויות בזמן מסוים בקיומם. ולמה? כי הן היו עסוקות עם תינוקות, ובישולים, וניקיונות, ולכן חשבו החכמים כי נכון יהיה “לוותר” להן על חלק מן המצוות.פטור מתוך התחשבות בתפקידים של האישה בבית ובמשפחה!

אך זו לא הסיבה היחידה: מצוות כמו תפילין, טלית, קידוש, לימוד תורה, עליה לרגל – כל המצוות האלה סומנו במחלקת הגברים, בגלל החשיבות הציבורית והתרבותית שלהן. לימוד תורה – זה ידע, וידע: זה כוח! ומה השאירו לנו, במחלקת הנשים? -צדקה, חסד, חינוך, גם נרות וחלות שכבר הזכרתי . אגב: כל האיסורים שבתורה – גם לנשים אסור. זה ברור.

אבל להיות חלק מיושבות בתי המדרש? או להנהיג קהילה ובתי הכנסת? לשבת בכיסא הדיין בבתי הדין? או להשתתף בעבודת בית המקדש? – בכל אלה היה שלט ברור: לגברים בלבד. אנשים אלה, גם בדור שלנו, מאמינים שלנשים אסור להניח תפילין, לשים כיפה, ללבוש טלית. או להתפלל יחד עם הגברים, ולהיספר כשווה בין שווים.  עד היום זה לא ממש מקובל. אגב, בתלמוד מסופר על מיכל בת שאול המלך, ואשתו של דוד המלך שהניחה תפילין, וחכמים לא מיחו בידה. וגם הבנות של רש”י, גדול פרשני המקרא, במאה ה-11 בצרפת, הניחו תפילין ולמדו תורה… ויש עוד.

ובחזרה ללשון התורה: כשאני חושבת על הסיבה לכתיבה בלשון זכר, בעת העתיקה, אני חושבת שבאותה תקופה לפני למעלה מ-3000 שנה, העולם היה באמת מאוד גברי, הגברים היו על העליונה בכל דבר והנשים היו זניחות יחסית אליהם. המסורות העתיקות של התורה, כמו עשרת הדברות, הושמעו ונמסרו לאוזניים גבריות. המלמדים היו גברים. המורים היו גברים. המוסרים הלאה – היו גברים. ועוד, הם התייחסו לאלוהים כזכר, דבר שתקֶף עד היום, כשמברכים או מדברים אליו אומרים “ברוך אתה”. בכל הדתות כולן, האל הוא בעיקר זכרי, אם כי ברור שאין לו גוף או דמות הגוף והוא לא זכרי או נקבי בשום צורה, כי אלוהים לא אדם. בכל אופן, מרבית המסורות מתייחסות לאל כזכר אף על פי שלא כתוב בשום מקום במפורש לאיזו “קבוצה” הוא שייך.

אני, אגב, באופן אישי חושבת שהוא יותר …היא. יותר אישה.

אם כי ,סיפור “הסלע והמים”, אכן יותר מתאים לאל גברי… כי אישה, שאמורה להיות רגישה יותר, לא הייתה מבקשת ממשה לדבר אל האבן באופן ברור כדי להוציא ממנו מים, לעיני כל ישראל, כשהוא …מגמגם…? זה לא רגיש במיוחד… אני לגמרי מבינה למה הוא הוציא את האגרסיות שלו על האבן. בתקופה הזאת היה מחסור בשקי אגרוף או אימוני קראטה.

בקיצור:  הנקודה ברורה. העולם הקדום המאוד לא שוויוני, מאוד פטריארכלי (מתקיים בו שלטון אב או חברה גברית), השפיע על המסורות הכתובות, ובטח על התורה שבעל פה – למרות שהיו נשים יוצאות דופן בדרך, אך ככלל, הנשים היו “מאחור”.

יחד עם זאת, בימינו, ברור שהמצב השתנה. ההלכה היהודית ידעה לאורך כל הדורות “להתעדכן” ולהתאים עצמה לחיים בפועל. וכך נדרש לעשות גם כאן.

לפני עשרות שנים בודדות היו שהתנגדו לזכות הצבעה לנשים, שהרי הן כפופות לבעליהן, ואין להן דעה בעצמן. ראו את העולם בצורת פיראמידה, כשהגבר בראש. היום אנחנו לא שם, בשום תחום. בשום מוסד ובשום חוק.

אהה, כן. כמו שאמרתי, רק בחלק מתפיסות ההלכה היהודית, עדיין יש המתעקשים לפרש אותה בצורה מדירה ומפלה.

אני שמחה שזכיתי לחיות בעידן בו יש רבות ורבנים, תלמידות חכמות לצד תלמידי חכמים, שדואגים להחזיר את כולנו יחד להר סיני, נשים כגברים וללא חציצה. כי התורה אינה שלמה ללא נוכחותן של נערות ונשים בבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הדין. זכיתי במשפחה שעודדה אותי לחשוב תמיד על היותי שווה בין שווים ושוות, ובוודאי במה שכל כך חשוב לנו כמשפחה יהודית, התרבות שלי! ההיסטוריה שלי והמסורת שלי. אני מניחה שאם הייתי משכתבת את התורה, הייתי מדגישה יותר את הכוכבית הקטנה הזאת, שמבהירה פעם אחת ולתמיד שאנחנו  – עולם הנשים – חלק בלתי נפרד מהעם המקבל תורה ומצוות, ומחויבות לאותן מסורות בדיוק כמו הגברים.

אז הנה, באתי היום שוב להבהיר זאת,  למען הסר ספק.

אמש צויין יום האהבה, ט”ו באב. זכר לאירועים היסטוריים שונים שתחילתם במדבר סיני – יום בו התבשרו ישראל כי יוכלו להיכנס לארץ, ועד לימי הבית השני – יום בו בנות ישראל היו יוצאות לשדות לחולל ולמצוא שידוך נאה. לא היו אז מחיצות, לא היו אז חומות, ואף אחד לא חשב שנשים שרוקדות באהבה, על מנת למצוא אהבה, הוא דבר פסול ולא “צנוע”. איזה מזל שחז”ל לא חיים היום, ולא שומעים את הדיבורים המקטינים ומדירי הנשים, שנאמרים על ידי גורמים קיצוניים כאילו “בשמם” ואנשים, ובעיקר נערות ונשים, מאמינות להם!

כל כך עמוקה האפליה הזאת, שכשסיפרתי לאנשים או לחברות שלי שאני אעלה לתורה הם הביעו תמיהה, והיה ברור להם שזה אסור. שאלוהים אומר שאסור. שהתורה אומרת שאסור.

 יום בת המצווה שלי, והמעמד שלי כאן לפניכם, למרות כל הדיבורים הללו ממלא אותי בעוצמה, בתחושה של זכות גדולה ובעיקר באחריות! אני יודעת שהדרך בה בחרתי איננה הדרך הפשוטה והמובנת מאליה למרבית הנערות בישראל כיום. דבר זה מדגיש עוד יותר כמה הזכות שלי גדולה, ואיזו חשיבות יש לקהילות כמו שלנו בישראל! אני לא מתעסקת בפוליטיקה, אבל אני יודעת שיש שמרגישים שהמצב לא פשוט, גם ביחס לזרמים השוויוניים. אני שמחה שאני גדלה במשפחה שמתייחסת אליי מאז ומעולם כשווה, והלוואי ובעתיד אוכל לתרום לכך שהעולם מסביבי יהיה יותר שוויוני, מכיל ומתייחס בכבוד לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין.

כי ברור לי שבסוף, לפני הכל, ואחרי הכל: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

רגע לפני הסוף, הייתי רוצה לומר תודה לנשים ואנשים, שבזכותם אני פה הבוקר: קודם כל לכל החברות והחברים, למשפחה המורחבת, לכל מי שטרחו להגיע – תודה רבה . אני שמחה מאוד לחגוג עם כולכם את הרגע השמח הזה. תודה למניין המשפחתי המסורתי, הקהילה הקונסרבטיבית שלי בכפר ורדים, שמאפשרת גם לבנות לעלות לתורה, ושאפשרה לי לחוות את החוויה. תודה גדולה לרבה נטלי, שתמכת בי והעשרת אותי לאורך כל הדרך.

ולכם משפחה אהובה: תודה לסבים ולסבתות, סבתא שרי, סבא גדי, וסבתא אלינוער,  שאתם תמיד כאן ומלווים אותי, ומפנקים בכל טוב. תודה לאחים מדהימים שלי, אור יהל וזהר – אני לומדת מכם המון, גאה בכל אחד ואחד, ושמחה להיות אחותכם הקטנה והיחידה!

אחרונים ואהובים, אבא ואמא: תודה לך אמא, שתמיד את נמצאת כשאני צריכה ונותנת לי כתף חמה בכל שעות היממה.   תודה לך אבא על זה שאתה יודע איך להתמודד איתי כשצריך. תודה על העצות שאתה מייעץ לי כשאני לא יודעת מה לעשות. תודה לכם, שניכם, על הדרך והמסע שאתם עוברים איתי – אני אוהבת אתכם מאוד. ומקווה כי תמיד תשמחו בי ובעשייתי בעולם! 

ורציתי להזכיר עוד דמות חשובה, את סבא אריק שלא זכיתי להכיר, אבל משהו ממנו קיים בתוכי בוודאי. יהי זכרו ברוך.

אז שוב, תודה לכולכם, שהגעתם מוקדם כדי לחוות איתי את החוויה המיוחדת הזאת. שבת שלום, ורק בשמחות!