לפרשת משפטים ומצוות עשה

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבת אנו קוראים את פרשת “משפטים”, שבאה מיד אחרי פרשת “יתרו” ומעמד הר סיני והיא עמוסה במצוות. יש בה חמישים ושלוש מצוות יותר מאשר בכל הפרשות שקדמו לה יחד, וכמעט עשירית ממניין המצוות הכללי. מעיון קצר ברשימת המצוות יתברר לנו שלא זכינו לקיים רבות מהן, למרות שמרביתן  שייך לתחום ש”בין אדם לחברו”. אך עיון מעמיק יותר יגלה כי יש מספר לא קטן של מצוות עשה שאיננו רוצים לקיים.

כמו למשל מצוות עשה הבאות:

 מב:   לדון דין עבד עברי,

 מג:   ליעד אמה העבריה

 מח: להרוג בחנק להמחויב חנק

להרוג בסייף לה להמחויב סייף

ומצוות לא תעשה:  פרק מה: שלא למכור אמה עבריה

התבוננות זו מאפשרת לנו לזכור כי חלק מן החוק והמצוות לא נועדו לעודד את קיומן, אלא להסדיר את המציאות. ליצור מצב הוגן יותר בתוך מציאות קיימת. בדומה לשילוח הקן שלא בא לעודד אנשים לקחת אפרוחים או ביצים, אלא רק לסייג ולקבוע שאם החלטת שעליך לעשות זאת, דאג למגבלות של שילוח האם.  גם שעבוד עבדים, ברור שאין הכרח לעשותו, אבל גם אם שעבדת עבד, דע שהשעבוד זמנו מוגבל (עד שש שנים).

הסתכלות בקריאה של חז”ל את חוק העבד, מראה כי הם המשיכו את צמצומו והגבלתו ואף קבעו כי האדון לא יכול לחיות בתנאים עדיפים על העבד

כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה

שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר

אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש

אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן

מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו 

כלומר האחריות כלפי העבד היא מוחלטת ואינך יכול לספק לו תנאים שונים משלך. אתה והוא צריכים לאכול אותו אוכל ולישון באותם תנאים.

נדמה לי שבעמדה זו חושפים חז”ל את החשש הגדול שבנושא העבדות, שכרון הכוח והמוכנות להשפיל אחרים. הם בוחרים לעשות זאת בלי לעקור את חוק העבד, אך  לבטל בו את המרכיב הקשה מכול, הפגיעה וההשפלה.

התבוננות זו מסבירה מדוע דווקא חוק העבד שלכאורה אינו רלבנטי לחיינו היום, פותח את פרשת משפטים, הוא מדגיש שיש חשש מהתעמרות ומניצול כוח, ומזכיר לנו מדוע יש מגבלות בחוק על העסקת עובדים, ולמה בסופו של דבר צמחו ארגוני עובדים, כדי לאזן את היחסים בין המעסיק למועסק, לנטרל את אדנותו של המעסיק ואת היכולת שלו להשפיל.

מפרשת משפטים אנו לומדים איפה כי תפקידו של החוק הוא לרסן את האדם, לעדן אותו, וכי לכולנו יש התמודדות עם היכולת שלנו להתעמר באחרים, שמחובתנו להימנע ממנה.