למי שייך הגז ומהן אמות המידה להגינות במחירו

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע נכנסתי למכולת באחד הישובים, שאלתי על מחירו של בקבוק גדול של סודה והתשובה היתה שבעה שקלים.  בסופר מחירו הוא  שלשה ₪,  מדוע?  כי הוא היה קר! ולמה עוד? כי זה המחיר שימצא מי שיהיה מוכן לשלם.

בכלכלת השוק החופשי זוהי מציאות קבועה. מה שקובע את גובה המחירים הוא השוק, ואנו מניחים כי התחרות תקבע את המחירים בצורה הוגנת. שני דברים מגבילים את תפקודו של השוק, העדר תחרות, ובחירה של המוכרים ללכת על מודל של העדר תחרות (מונופול).

המשנה סבורה קצת אחרת  האונאה ארבעה כסף  מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח.

כלומר סוחר שמרוויח למעלה משישית זו מכירה שהיא הונאה. אי לכך אינה חוקית וניתן וראוי לחזור ולבטלה.

חשוב לזכור שחישוב הרווח הוא מסובך ויש לכלול במחיר הבסיס את כל העלויות למעט כנראה, שכרו של המוכר בעבור עבודתו. אבל נדמה לי שהנורמה הבסיסית שהמשנה מציעה היא שלא כל רווח מותר ואין מקום לעושר ללא גבול.

תפיסה זו עומדת כנגד עיני כשאני מנסה להבין את סוגיית הגז, בסוגיה זו חוברים כמה עניינים יחד. הגז נמצא ברשות הרבים ושייך לרבים. עלות החיפוש ודאי שייכת ליזם, אך אליה צריך להוסיף את עלות החיפוש הלא מוצלח במודל מסויים של שומה. כלומר ראוי לפצות את היזם גם על הסיכון שבחר לקחת.

האם זהו המצב כרגע, האם מעבר להוצאותיו, כולל עלות הסיכון, לוקח היזם  לעצמו רווח הוגן? האם המצב שנוצר מנטרל את מימד כלכלת השוק ונותן ליזם את הזכות לקבוע מחירים שיש בהם הונאה.

הדוגמא של הגז אינה פשוטה, אך היא צריכה להזכיר לנו שני עקרונות יסוד. מה שנמצא במרחב השייך לרבים הוא רכושו של הציבור, וגם במסחר צריכות להיות אמות מידה של הוגנות. אני מקווה שמתווה הגז יעמוד בשני עקרונות אלה, ובכלל מתווה המסחר, וניהולם של נכסי הכלל ישקף גישה זו.