לא לשתוק, לא לעמוד מנגד ובלי לבחור בהימנעות

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע הוזמנתי לכינוס שאירח סגן ראש עיריית ירושלים, תמיר ניר, לזכרה של שירה בנקי שנרצחה בפיגוע השנאה בזמן מצעד הגאווה בעיר לפני כשבועיים. האירוע התקיים בבית הספר ליד-ה בו למדה שירה, והתקיים לימוד סביב המושגים “שנאה ו”תוכחה”, בקבוצות קטנות שכללו חרדים, דתיים לאומיים אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים וחילונים.

הלימוד גרם לנו לחוש מצד אחד שעצם תחושת השנאה היא בעייתית, ושאסור לחכות לשלב שבו השנאה הופכת למעשה, אלא שכבר בשלב בו השנאה מופיעה, צריך ללמד את עצמנו לפרק אותה ולהתמודד איתה. נוכחותה של שנאה גורמת לנו להסתכל באופן מסוים על בן שיחנו ומעצימה את הרצון לשמור מרחק, היא מנטרלת את אהבת הבריות ואת החמלה שאמורה להיות חלק מארחות חיינו.

לעומת זאת היה מעניין לראות את היחס לתוכחה: התגובה הראשונה של היושבים בקבוצת הלימוד לתוכחה הייתה שלילית. במקרה של מחלוקת אודות נושא עקרוני מסוים, רוב המשתתפים הסכימו שהם מרגישים קושי להעיר או לנזוף בחבריהם ולומר להם את אשר על ליבם. עם זאת הם מרגישים יותר נוח להעיר לאחרים שאינם מקבלים את ערכי היסוד שלהם, דוגמת חיה ותן לחיות וכיו”ב.

ככל שאני חושב על כך יותר, אנו צריכים לחזור וללמוד להוכיח  אך לזכור כמה דברים:המילה “תוכחה” והמילה “ויכוח” נשענות על אותו שורש. ואכן ראוי שנזכור רגע לפני תוכחה, שכשאנו מוכיחים, אנו עושים זאת על בסיס עמדתנו וייתכן שמי שבחרנו להוכיח לו,אינו מסכים לה וכתוצאה מכך יתפתח ויכוח.

הדבר השני הוא שרצוי להוכיח בעת רצון, כלומר לא ברגע בו הכעס או אולי השנאה נמצאים בינינו, אלא דווקא מתוך שלווה ולעשות זאת בפורום אינטימי, בין שני אנשים בלבד. כך התוכחה אינה מובלת על ידי צרכים אחרים ומאפשרת לשני הצדדים לשמוע יותר לעומק זה את זה. למעט כאשר אנו מוחים על מעשה מתמשך שניתן ורצוי להפסיק אותו, כמו אלימות או אלימות מילולית, או פגיעה ברכוש.

במבט לאחור, נדמה לי שזה חלק מהלקח שאנו צריכים לזכור לאור שלוש רציחות השנאה שאירעו לאחרונה – לא לשתוק, לא לעמוד מנגד, לתקן את דרכנו, וגם לעשות מאמץ לתקן את דרכם של אחרים, בנועם, מתוך הקשבה וויכוח – ובלי לבחור בהימנעות.