חג הסיגד – על מה ולמה?

על חג הסיגד / פרופ’ רחל אליאור

השבוע, ביום רביעי,  כ”ט בחשוון צוין חג הסיגד העתיק של אחינו בני בית ישראל יוצאי אתיופיה
בלוח העתיק של בית ישראל באתיופיה נשמרו מחזורים שביעוניים של שבע שבתות. שבת ושבע קשורים בשבועה ובברית.

סִיגְד (בגעז: ስግድ – “סגידה”), שמו העממי של חג המֶהֶללַה (ምህልላ – “תחינה”) הנקרא גם עמתה סו (ዐመተ ሰወ – “יום הקיבוץ”), הוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל. החג חל בכ”ט בחודש תשואן (כ”ט בחשוון), שבע שבתות אחרי יום הכיפורים או 50 יום לאחר יום הכיפורים. הסיגד הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאלוהיו, הכולל קריאת קטעים מן המצהף קדוס [הספר הקדוש] וברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, ומנהלים אותו כוהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ”ך, שאותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון.

הרקע המקראי של החג מצוי בספר נחמיה, פרק ט’, פסוקים א’-ג’: “וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה’ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה’ אֱלֹהֵיהֶם” בגלל שינוי הלוח שחל במאה ה19 העבירו את החג  מכד בחשון לכט בחשון.

קיימות כמה מסורות לגבי זמן ונסיבות קביעת החג. למרות ההבדלים ביניהן, המסורות כולן מדגישות כי החג נקבע בהשראת העצרת שקיימו עזרא ונחמיה לחידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בימי שיבת ציון, וכי מטרתו הייתה בראש ובראשונה להגן על הקהילה ולשמר את זהותה בימים קשים של מלחמות, רדיפות והתבוללות באמצעות שיבה למעמד הר סיני וקבלת התורה.

‘בית ישראל’ או ‘ביתא ישראל’ שעלו לארץ מאתיופיה בשנות השמונים של המאה העשרים, עזבו את ארץ ישראל לכיוון מצרים סודן ואתיופיה בימי בית שני. לפני עלייתם של הפרושים. מסורת זו על חג חידוש הברית נשמרה רק בקהילתם ככל שידוע לי. הם שמרו ספרים עתיקים כוהניים ומסורות כוהניות עתיקות ומקודשות כגון ספר “צוואת השבטים”, “ספר חנוך” ו”ספר היובלים” שנשמרו בשפת הגעז, שפה שמית עתיקה המשמשת כלשון קודש, ספרים שנמחקו בידי הפרושים, שהפכו אותם לספרים חיצונים, לפני שהתגלו במקורם העברי או הארמי בין מגילות מדבר יהודה..

בישראל התקבל המנהג לערוך את טקס הסיגד הוא טקס חידוש הברית, בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה אל הר הבית בירושלים, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה.

מוסיפה הגב’  שולה לויטל עדות שמיעה מפי בת העדה:

“סיפרה אדֶנה, נכדתו של קייס עזריה יהיס – 2016
חג הסיגד ייחודי ליהודי אתיופיה, ומועד החג היה קבוע לפי הלוח העברי, כ”ט בחשון, שהוא היום החמישים אחרי יום הכיפורים. כמה ימים קודם לכן היו מתקבצים יהודים אתיופים מ-30-20 כפרים קטנים אל הכפרים הגדולים באזור אמבּובר כדי לעלות יחד אל ההר הגבוה – תזכורת לברית על הר סיני – ולקיים שם את הלכות החג. הייתה מתכנסת תהלוכה עם כל ספרי התורה של בית הכנסת, והיו צועדים יחד אל ההר הסמוך, שנמצא על יד הכפר אמבּובר. כל מי שיכול היה ללכת את הדרך התלולה אל ראש ההר היה מצטרף, ולעתים רבות ילדים מתחת לגיל 13-12 או זקנים חלשים פיזית, היו נשארים למטה ולא משתתפים בתהלוכה.
ביום החג היו כולם צמים, מקיימים חשבון נפש [נוסף על יום הכיפורים], ולובשים בגדים חגיגיים לבנים, נשים וגברים כאחד. עלו להר כדי להתפלל “לשנה הבאה בירושלים” כביטוי לגעגועים ולכמיהה להגיע לירושלים.
בערך בשעה 4:00 אחה”צ היו העולים להר חוזרים למטה אל בית הכנסת, וכל משפחה הייתה מקדשת ומברכת ואוכלת לסיום הצום חלה אתיופית לקידוש “דַבּוֹ” [“מוּסַאִיט”] – כמו כן היו שותים בירה ביתית או יין קל שנקרא “טֶלָה”.
מעמד היהודים שעולים אל ההר להתפלל היה חריג בקהילת תושבי אתיופיה שרובה נוצרים. רוב היהודים אמנם התגוררו בכפרים קטנים כגדולים מחוץ לערים, דבר שאפשר להם לשמור על השבת ועל מנהגים יהודים-אתיופיים נוספים. אך יהודי בוגר שבחר בגלל נסיבות חייו להתגורר בעיר, נאלץ לוותר ולהתנהל כמו סביבתו הנוצרית. במקביל, נוצרי שהיה בוחר לגור בסביבה יהודית היה מחויב לשמור את השבת כסביבתו.
כידוע, מאז העלאת יהודי אתיופיה על ידי הסוכנות היהודית, הגיעו לארץ בדרך רגלית קשה עד מוות משפחות רבות וגדולות. חלק מן האנשים לא שרדו את המסע הרגלי המפרך מאתיופיה, אל סודן ומשם לישראל [הראשונים יצאו ב-1980, אחריהם מבצע משה ב-1984, ואח”כ מבצע שלמה ב-1990]. לכן כיום מקבל חג הסיגד משמעות נוספת ושונה: כל רבני העדה עולים ביום חג הסיגד לקבר רחל, אחר כך אל ארמון הנציב ואח”כ לכותל המערבי. אומרים קדיש לזכר מי שנספו בדרך ומקום קבורתם אינו ידוע, ומספרים לילדים על המשפחות והמאמצים שעשו כדי להגיע לישראל. בהר הרצל הוקמה אנדרטה ועליה רשומים שמות הנספים, וביום ב’ בטבת התשס”ח [2007] הכריזה הכנסת על יום כ”ט בחשון כעל חג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה”.
על הדברים הללו הוסיף גם הרב בני פרל: מי שיש בו כמיהה וגעגועים, גם אם הוא חי אלפי שנים בקהילה מבודדת ומנותקת, סופו שיגיע.
זה מה שצריך ללמוד מהסיגד.

את התמונות מחג הסיגד בטיילת ארמון הנציב בירושלים צילם  הצלם, דניאל אליאור, בנה של פרופ’ אליאור.

הביאה:  הרבה נטלי לסטרג’ר