האם יש מקום לצומות מאז הקמת מדינת ישראל?!

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]ביום א’ 26 ביולי נציין את צום תשעה באב, וחוזרת השאלה האם מן הראוי לצום בתשעה באב בימינו? אודה שאינני משוכנע.

מקריאה בגמרא נראה שצום תשעה באב הוא חובה רק בזמן של סכנת שמד לעם ישראל, אך רבי יהודה הנשיא המשיך לקיים תשעה באב,  אם כי גם הוא הטיל ספק בנחיצות הדבר.

יש צורך בדיון מחודש לגבי הסוגיה ההלכתית לגבי צום תשעה באב, וודאי לגבי צומות החורבן האחרים (שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת וצום גדליה) כדי לבחון אם מוצדק לצום בשעה שיש לנו מדינה.

השפה ההלכתית הדומיננטית במדינה מתקשה לבטל ולעקור הלכות ומנהגי עבר ולכן במהלך ימי  המדינה קרה לשניים מן הצומות תהליך מעט אחר, נוסף להם תוכן אקטואלי. עשרה בטבת הפך לצום בו מתייחסים לשואה, ומאוחר יותר נקשר צום גדליה בחלק מן הצבור, לרצח רבין ולנכונות של יהודים לקרוא תיגר על השליט בריבונות היהודית.

מה לגבי תשעה באב? צום זה הפך בשנים האחרונות, בעיקר בתל אביב וירושלים, ליום של חשבון נפש ציבורי, של התעסקות בכל שדורש תיקון במדינת ישראל ובחברה הישראלית, זה מהלך חשוב שבעיני מעניק ליום זה תוכן חשוב וחיוני.

אך ייתכן שלמרות זאת מן הראוי שרבני ישראל יתקנו את תשעה באב או לפחות את יז’ בתמוז ויהפכו אותו ליום שמחה על תקומתה של מדינת ישראל. זהו האתגר המיוחד שלנו, לזכור כי גם אם יש הרבה מה לתקן והמצב רחוק משלמות, עלינו לראות גם את החלק הטוב ולהכיר בו; ריבונות יהודית אחרי 2000 שנה, והתפתחות במישורים רבים ומגוונים.

אבל, נדמה לי שדווקא בגלל שתשעה באב הוא צום על אירוע לאומי, ראוי שהחלטה זו תהיה החלטה לאומית ויהיו שותפים לה קבוצה גדולה של רבני ישראל. לכן הסיבה השנייה שבגללה אני צם בתשעה באב, היא מתוך הרצון להיות חלק מעם ישראל.  גם אם לעיתים עם ישראל אינו מרגיש כמקשה אחת, אני רואה חשיבות וערך בפעולות של יחד, של שיתוף פעולה והקשבה הדדית, או אפילו בלעשות את אותו דבר יחד גם אם שפותינו ומניעינו שונים.