במקום הספד

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע הלכו לעולמם שני אנשים יקרים.  ביום ראשון קברנו את חברנו מהכפר מודי ברודצקי,  וביום שני את השר אורי אורבך. לי שני האנשים האלו התחברו, למרות שאני בספק אם הכירו זה את זה. את מודי הכרתי כשחיפשתי מישהו שילמד שיעור בליל שבועות, פגשתי אדם יסודי וחם, שואל שאלות, חוקר ובודק. כמה שנים קודם לכן נתקלתי בספר שמודי הוציא עם הרב וינר שמשך את ליבי. בהקדמה לספר כתב מודי כך:

המשיכה ללימוד איננה נובעת רק מסקרנות אינטלקטואלית ורצון לְידע. באופן פשוט, אני מחובר לרוח הרעננה שעולה ובוקעת מכל עמוד ועמוד של הכתבים העתיקים, כאילו דווקא שם אני מוצא בני שיח ששיחתם נוקבת ורכה בו-זמנית ומפתיעה לאורך כל הדרך. אני יכול לשער שכך, באפיק נסתר, דרך סדקים בלתי נראים, משהו מצורת החשיבה הצליח לחלחל אל תוכי, וכאשר בשלב מאוחר יותר דברים אלו פרצו החוצה, הם מצאו אותי בשל ומוכן, כאילו היה בי תמיד משהו שציפה ואולי אפילו ידע.

מודי בחר בעקבות מפגש עם אנשי הישיבה במעלות להקדיש זמן לתורה, ולא פחות מכך זמן למפגש. הסופדים לו ציינו את צבור האנשים המיוחד שבא ללוותו בדרכו האחרונה, ולא בכדי. מודי נגע בליבם של רבים מכל הסוגים והגוונים. כשדרכו היתה באהבה גדולה לבני האדם ואמונה גדולה בכוחו של כל אדם. דומני כי אין זה מקרי שהקריאה שמודי מציע למדרש העוסק בירח בבריאה, אותה הציע אצלנו בבית הכנסת בתיקון ליל שבועות לפני קצת פחות משנתיים, היא קריאה שמלמדת זכות על הירח, ומדגישה שכל אחד מאיתנו הוא מנהיג, וכי מנהיגות אמיתית נעשית דווקא בענווה.

קריאתו זו מתחברת לי מאד לדמותו של השר אורבך, כפי שנחשפתי אליה אני וכפי שעלתה מן ההספדים השונים, ומהצורך של רבים כל כך להספידו.

אורבך היה איש של אנשים, אדם שבמפגש שלו עם אדם אחר שידר אהבה שיש לה כיסוי, ונכונות מצידו להעמיק את הקשר. אהבה שאינה תלויה בדעותיו של האחר. אורבך ידע להנהיג, והוביל תהליכי עומק בחברה הישראלית ובייחוד בציונות הדתית, בלי שנתפס כאחד ממנהיגיה. הוא השכיל ללמוד את המסר שמלמד מודי על מדרש הלבנה

“ההצעות מדגימות שגם אם אין לאדם שום שררה ושלטון, הוא יכול, במעשיו ובדרך שבה בחר לחיות, לתקן את העולם מן המקום שבו הוא נמצא. … מסר זה פשוט הוא: בכל מקום, בכל מעשה ובכל זמן יכול כל אדם להשפיע על סביבתו בעוצמה רבה.

ואולי זה גם מה שרצה אורי אורבך לומר בסיום של ספרו

“רעיי בני הכפר, שכניי,ידידיי
תוכלו לתקן חלומות בלעדי.
זה אפילו מומלץ וכדאי.
זה לא האבקה או מכון מפואר.
החיוך, המבט-זה העיקר.
ותשומת הלב ויחס מעט, אהבת הזולת,
הליטוף המבט.

אם בזה תשתמשו בטוב טעם ודעת, 
חלום רע לא יבוא, לא דרקון ומרשעת. 
אם תראו את הכל בפשטות וביושר, 
תתקנו לעצמכם כל חלום באושר. 
ועל כן, כעת, תסתדרו בעצמכם, 
ומי ייתן ויתגשמו כל חלומותיכם. 

אני נפרד משני אנשים שהניחו לפתחנו משימה קשה, אך לימדו אותנו כיצד להתמודד עמה והותירו לנו כלים לבצעה.