אסון הסטרומה, 76 שנים לטביעתה

יהודים מצווים לשמוח בחג הפורים, אך הדבר לא היה אפשרי לרבים מבין קרוביהם של המעפילים שברחו מהתופת של רומניה בבקשם מקלט בארץ ישראל, ומשפחתי ביניהם.

במשך חודשים ספרו לי הורי על כך שהנה יגיעו סבא, סבתא הדודים ובני הדודים שהכרתי ברומניה בביקורי שם עם אמא בשנת 1936 ועם אבא בשנת 1938. אמא תכננה כיצד תהפוך את ביתנו הקטן והמטבח לכשר כדי לאפשר לסבא וסבתא לחיות כדרכם, ואז הגיעה הבשורה הנוראה מכל.

לאמי נודע על אבדן בני משפחתה מפיה של שכנה שאמרה לה לא לשלוח אותי לבית הספר כי פרצה שביתה כללית בישוב, על כך שהסטרומה הוטבעה.

סבי וסבתי מנשה ואנטה רייכמן הצליחו לגדל 7 ילדים מתוך עשרה שנולדו להם; שלושה נפטרו בינקותם.  שתי הבנות הבכורות סופי ובטי נישאו ועזבו את הבית עוד בטרם עברה המשפחה לבוקרשט. 

 

ביקור בטי ופינקו בבית המשפחה בטרגו-אוקנה. בשורה העליונה, קלרה, לורה, פינקו ובטי ומישו. סבא מנשה וסבתא אנט.  לרגליהם הילדים הצעירים: בלה וחיימיק

מתוך החמישה שגדלו בבוקרשט, עלו לארץ כחלוצים בתחילת שנות השלושים אמי בלה, אחותה לורה  ואחיה הצעיר ביותר חיימיק. ואילו שלוש אחיות ואח ומשפחותיהם נותרו ברומניה.  כולם היו אמורים להיות על הסטרומה, אך בסכומו של דבר נשארו האחות הבכורה, בעלה ושתי בנותיהם במקומם, בעיקר בגלל השמועות שנפוצו על המצב של כלי השייט וגם בגלל חישובים כלכליים.

חמישה האחים שחיו עם ההורים בבוקרשט. משמאל קלרה, לורה, מישו, בלה וחיימיק.

יחד עם הורי ביקרתי כילדה ברומניה ובטרנסילבניה. בשנת 1936, עם אמא וב1938 עם אבא. 

אבי שמעיה, אני, בן דודי אמנון דודה קלרה ודודתי לורה בבוקרשט 1938

תמונת החתונה של מישו וסילביה

סבי גם הוא היה אמור להיות בין הנוסעים, אך בחודש ינואר 1941 בפוגרום שערכו הלגיונרים ביהודים, נרצח יחד עם 40 יהודים במבנה בית המטבחיים של הקהילה היהודית. עובדה זו הוסתרה מאמי, אם כי דודי דודתי ידעו על כך. שניהם קיוו ששמחת הפגישה עם יתר בני המשפחה תקל עליה לקבל את הידיעה על מותו האכזרי של אביה, שאותו אהבה והעריכה מאד.

בליל 24 בפברואר 1942 (ז' באדר התש"ב) השבוע לפני 76 שנים על פי התאריך העברי, טובעה האניה "סטרומה". אנית מעפילים שיצאה מנמל קונסטנצה שבים השחור, ועל סיפונה קרוב ל-769 עד 790 נוסעים ואנשי צוות, רובם מרומניה ומספר קטן מבולגריה. (קיימות מספר רשימות נוסעים, וקשה לדעת במדויק מה היה המספר המדויק של הנוסעים).

היה זה האסון הגדול ביותר שספגה "עליה ב" בכל תולדותיה.  ובכל זאת מעט מאד ידעו ויודעים עליה בצבור היהודי בארץ עד היום.

לאסון הסטרומה לא היו "אבא ואמא";  המארגנים תנועת בית"ר הרביזיוניסטית לא רצו לקחת אחריות על האסון, והשתדלו להשתיק את הספור ואת חלקם בו, ואנשי הסוכנות היהודית שנכנסו לתמונה רק לאחר שהאניה הושמה ב"הסגר" בתורכיה, לא הצליחו למנוע את משלוח המעפילים בחזרה לים השחור. להצלחות כידוע לכולנו יש הרבה אבות, אך האסון הוא יתום ומיותם.  במשך שנים רבות נעשו נסיונות פה ושם, בעיקר על ידי ארגונים של יוצאי רומניה, להקים יד וזכר לאסון הזה אך לא היה גוף רשמי ממשלתי או פוליטי שהיה מוכן לקשור עצמו לכך. 

השואה של יהודי רומניה החלה בסוף שנת 1940, כשהמלך מיכאי ששלט במדינה "נייטרלית" הוגלה ובמקומו עלה לשלטון ראש ממשלה שתמך בגרמנים ושיתף עמם פעולה בכל התחומים.

רומניה מעולם לא נכבשה על ידי הגרמנים, אך הרומנים בהשראת גרמניה הנאצית ביצעו את האג'נדה של השמדת היהודים בעצמם.  החיים התחילו להיות בלתי נסבלים וכולם חיפשו מוצא.

ארגון בית"ר ברומניה, ארגן את המסע של אנית המעפילים לא"י.  הם חברו לאיש עסקים יווני  שקרן ונקלה, פרסמו ומכרו הפלגה באנית פאר, הציעו כרטיסים בתאי סיפון מפוארים ובתאים פנימיים פחות מפוארים, גבו סכום של אלף דולר ארה"ב לנוסע שהיה גם אז סכום בלתי מתקבל על הדעת להפלגה לא"י. 

האמת היא שבסופו של דבר גייס אותו סוחר יווני ספינת נהרות ישנה, רעועה וקטנה, ששטה במימי הדנובה, בה הותקנו מדפי שינה לכל מאות הנוסעים, שמספרם היה כפול ממה שבעצם היתה הספינה רשאית לשאת. כשהמעפילים "זכו" לראותה כבר לא היתה בפניהם כל אפשרות נסיגה. בין המכס ושלטונות ההגירה הרומנים ששללו מהם את אזרחותם, ושדדו את כל מה שיכלו למצוא בכליהם, לבין כלי השייט הרעוע, היו חייבים להמשיך.

המנוע שכביכול תוקן טרם עליית המעפילים, שבק חיים זמן קצר לאחר היציאה מהנמל, והגוררות הסכימו לגרור את האניה עד לאיסטנבול רק תמורת כל מה שעוד הצליחו המעפילים להסתיר ולהחביא כולל טבעות נישואין עגילים וכדומה. 

עם הגיעם לאיסטנבול, נלקחו ל"הסגר" ועגנו ליד אחד הרציפים כשלאיש אסור היה להתקרב אליהם.  הקהילה היהודית באיסטנבול בראשותו של שמעון ברוד, אזרח תורכי שמוצאו מפולין, הוציאה מידי שבוע סירה ובה מזון ומים שהיו כטיפה בים למספר הגדול של המעפילים, וכדי לעודד את רוחם ולאותת להם שאינם לבד, נהגו להדליק משואות מעל חומות ארמון הטופקאפי. הרעב, הלכלוך וחוסר האויר היו בלתי נסבלים, וגרמו לחולי ומצוקה. בכל זאת התנהלה שם איזו שהיא מערכת חיים שדאגה לכך שכל קבוצה מבין הנוסעים תעלה לסיפון ותשהה באויר זמן מסוים ביממה, וגם האוכל והמים חולקו במידה שווה ככל האפשר.    

התורכים לא הסכימו לתת לנוסעים לרדת לחוף, גם לא למחנה הסגר ביבשה, אלא אם כן יהיו בידיהם רשיונות מעבר למדינה כלשהי, ואלה לא נמצאו. רק מספר מצומצם של אנשים שהיו ברשותם סרטיפיקטים הורשו לרדת והגיעו ארצה דרך תורכיה סוריה ולבנון.

הסוכנות היהודית ניסתה לסדר להם בכל דרך אפשרית רשיונות עליה לארץ, על חשבון ההקצבה השנתית של רשיונות עליה שנהגו השלטונות הבריטיים לנפק, אך מחשש שמא יהווה נסיון זה דרך עוקפת לעליה לארץ, עמדו הבריטים בסרובם לתת להם סרטיפיקטים.

לאחר חודשיים וחצי, ב-23 בפברואר 1942 החליטו התורכים לגרש את האניה בחזרה לים השחור בידיעה ברורה שאין לנוסעיה כל סיכוי לשרוד בתנאים שנותרו בה.  היה ברור גם למעפילים עצמם שהם פשוט נידונו למות. שכן ללא מנוע וללא עוגן, סופם היה להגרר עם הזרמים אל סלעי החוף ולהתנפץ אליהם, וללא אוכל ומים לא היה שום סיכוי שישארו בחיים.

האניה טובעה, בלילה של ה-24 בפברואר, וכפי שנתברר רק לאחר שנפתחו הארכיונים של הצי הרוסי בתקופה של התפרקות ברית המועצות, על ידי טורפדו של צוללת רוסית, שהוצבה שם כדי לעצור כל כלי שייט שיצא מנמל איסטנבול לים השחור. זאת כדי למנוע משלוחי מתכות לגרמניה הנאצית, לצורך יצור נשק למכונת המלחמה הגרמנית. קברניטה של הצוללת אף עוטר בעטור כבוד על הטבעת האניה "סטרומה".

מבין נוסעי האניה, נותר רק אדם אחד בחיים.  שמו היה דוד סטוליאר, (נפטר ב-1 במאי 2014 בגיל 91 באורגון שבארצות הברית). הוא היה בחור חסון בן 19 ובמעשי נסים שקשה להאמין בהם הצליח לשרוד על דלת שמצא, במשך כל הלילה ורק בשעת צהרים נמצא על ידי מספר דייגים שהביאוהו לחוף ודאגו שיבריא.  למזלו הרב, בעת שהובא למשטרה, נשאל על ידי כתב של העתונות הזרה בצרפתית, בה שלט היטב מיהו, והוא ענה בקול ברור מה שמו ושהוא ניצול מהסטרומה.  יש להניח שאלמלא כן היה נרצח כי התורכים מאז ועד היום מנסים להעלים את חלקם הנורא במותם של כל האנשים שהיו על האניה. 

לאחר תקופה ארוכה בכלא התורכי הצליח שמעון ברוד,לשחררו מהכלא ולשלוח אותו ארצה ברכבת.  כאן נתקל בחקירות מצד הממשל הבריטי, אך לאכזבתו איש מכל הגופים הרשמיים של המדינה בדרך, לא דאג לראיינו או לשאול שאלות, והוא הבין שאין מי שמעונין לשמוע את הספור והמשיך בחייו. תחילה בארץ כעובד חברת "סוקוני וקום" ועם סיום פעילותה בארץ בתום המנדט הועבר ליפן. נישואיו השניים לאשה אמריקאית הביאוהו לארה"ב שם חי עד מותו.

http://www.zionistarchives.org.il/Pages/Struma.aspx

סטודנט צעיר שי אליאש, הצליח לאתר אותו ויצר עמו קשר בהתכתבות עד שהביאו לארץ בעזרת תרומות וצילם סרט תיעודי עליו. הפרטים בקישור שלהלן:

קישור למאמר ב-ynet ובו גם קטע מצילום סרט שצולם המתעד את הביקור והספור.

פרט לזאת שמר את ספורו במשך שנים לעצמו, ורק בעת האחרונה סיפר אותו לחבר עתונאי בשם אלן גוגנהיים, שכתב את מה ששמע מפיו.  הספר שכתב נקרא "לאכול קליפת תפוח זהב", ככל הידוע לי לא יצא לאור מעולם.  קראתי את הטיוטה שלו באנגלית ואני מודה שהיה לי קשה לדמיין את קרובי היפים והנהדרים, בתיאור המצוקה הקשה של האנשים בתנאים הנוראים.

ספרים שיצאו בנושא, מחקר שערך ד"ר אפרים אופיר, (שהיה תושב כפר ורדים בסוף שנות התשעים) מטעם ארגון עולי רומניה התפרסם בספר שנקרא "נרדפים ללא מוצא, ספורה של סטרומה",  ספר נוסף ומקיף מאד בשפה האנגלית Death on the Black Sea שכתבו Douglas Franz & Katherine Collins, זוג עתונאים אמריקניים ששרתו בסוף שנות התשעים של המאה שעברה באיסטנבול.

לחצו על הקישור הבא לערך סטרומה בויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94

קישור לכתבה שכתבתי ופורסמה ב"כפרניק" עם פטירתו של דוד סטוליאר

http://kfarnik.co.il/news/%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%A0%D7%A1%D7%92%D7%A8

אזכרה בלב הים השחור לאניה סטרומה

איש צעיר בשם גרג בקסטון מאנגליה, שמחוץ לעיסוקו כאיש מחשבים היה צוללן חובב, גילה שסבו וסבתו, בני הזוג גרגורי ומירל בוקשפאן נספו באסון הסטרומה  והחליט לצלול ולחפש את שרידי האניה ולהניח לידם לוח זכרון.  הוא וחבריו השקיעו בכך משאבים רבים, אך התורכים עשו כל שביכולתם להפריע במשימה.  רק בהתערבותו של אהוד ברק, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, אפשרו להם יום צלילה אחד, באתר שהתורכים פרסמו שמצאו בו את שרידיה של הסטרומה.  האכזבה היתה גדולה שכן לא היה כל קשר בין הפרסום לאמת.

מה שבכל זאת יצא מכך, היה טקס זכרון מכובד, בו השתתפו קרובי הנספים, הרב הראשי מתורכיה, נציג של בריטניה ועוד על ספונה של ספינה שיצאה לים השחור, לנקודה משוערת בה טבעה האניה.  בתום הטקס נזרקו למים זר ממשלת ישראל, פרחים של בני המשפחות ובקבוק אטום ובו רשימת שמות הנספים. היתה זו מעין סגירת מעגל רגשית ופרידה….

סרט דוקומנטרי שהופק על ידי שמחה יעקובוביץ מקנדה בעקבות משלחת הצוללנית שהתארגנה, הוצג בטלויזיה הישראלית לפני שנים אחדות ביום השואה.

חלק מקרובי המשפחה של הנספים מהארץ, מארצות הברית ומאנגליה, ומקבוצת הצוללנים, במלון באיסטנבול, ערב ההפלגה לטקס ביום השחור.

זר ממשלת ישראל שהיתה אז בראשותו של אהוד ברק, וסביבו הפרחים הבודדים של כל בני המשפחות.

התיחדות עם אמא בטקס האזכרה. תיירים ישראלים חוזרים דאגו לתת לנו את התמונה בשדה התעופה.

דגל ישראל הורד לחצי התורן, תוך תקיעת שופר שתקע הרב הראשי של יהדות תורכיה.

 

 

 

 

 

אם יש עדיין מישהו בעולם שחושב שאין צורך במדינת ישראל כמדינה יהודית, שיחשוב שנית! ספור זה הוא אחד מהלקחים הרבים שאנו מצווים להפיק מימי מלחמת העולם העכורים והשואה של יהדות אירופה. 

יחד עם זאת אכזבה על כך שדוקא המדינה שלנו מוכנה כיום לגרש פליטים מאפריקה,לגורלם הבלתי ידוע. בדרך נאותה, ניתן היה לקלוט אותם בצורה מסודרת, תוך ברור מעמדם (פליטים או מהגרי עבודה), מבלי שהיה צורך ליצור בעיה חברתית קשה בדרום תל אביב ופתרונות של אנשים שאין רחמים בליבם.  

השבוע "אדליק" 13 נרות זכרון לזכרם של סבי וסבתי מנשה ואנטה רייכמן, דודתי קלרה רייכמן, דודתי ודודי בטי ופינקו רוזנצוויג ושלושה ילדיהם:  הרי-רלו, אאוריקה ולוצ'יקה התאומות, אחיו של פינקו דב-בר רוזנצוויג, דודי מישו ואשתו סילביה רייכמן, ושתי אחיותיה, סורינה וסוזטה מרקו.

פינקו ובטי רוזנצווייג

דב-בר רוזנצווייג

בטי וילדיה: רלו ואחיותיו התאומות אאוריקה ולוצ'יקה

סבתא אנטה ודודה קלרה בבוקרשט

 

Tסומן בתגיות: ,
פורסם בקטגוריה חברים משתפים, ניוזלטר 'קולנו', עיתונות מקומית

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

מצאו אותנו בפייסבוק:
לו"ז תפילות ופעילות

ספטמבר 2018

א ב ג ד ה ו ש
1
  • שחרית לשבת
2
  • 929 - תנ"ך על הסדר
3
4
  • פעולת פתיחת שנה חגיגית
  • נוע"ם פתיחת שנה חגיגית בגינה הקהילתית
5
  • פ"ש ומדרש - קריאה ועיון בפרשת השבוע
6
  • נוע"ם מבצע חלוקת תפוח בדבש
  • מקהלת הכפר
7
  • פעילות "נועם" בקהילה
  • קבלת שבת חגיגית לכיתה א' ולמתגייסות/ים וכולם
8
  • שחרית לשבת
9
10
11
12
13
  • תלמוד בחברותא
  • "מעמד תשליך" קהילתי בים
  • מקהלת הכפר
14
  • פעילות "נועם" בקהילה
  • קבלת שבת
15
  • שחרית לשבת
16
  • תלמוד בחברותא
  • 929 - תנ"ך על הסדר
17
18
  • פתיחת היום ותפילת כל נדרי
19
  • שחרית לכיפור
  • מעמד יזכור ומוסף לכיפור
  • נעילה לכיפור
20
  • מקהלת הכפר
21
  • פעילות "נועם" בקהילה
  • קבלת שבת
22
  • שחרית לשבת
23
24
25
26
  • למדריכי נוע"ם סמינר שכבות
27
  • למדריכי נוע"ם, סמינר שכבות
  • פסטיבל סוכת שלום 2018
  • מקהלת הכפר
28
  • פסטיבל סוכת שלום 2018
  • מעברים-לבני/בנות מצווה
  • פעילות "נועם" בקהילה
29
  • פסטיבל סוכת שלום 2018
  • שחרית לשבת
30